משה מקדים את דברי האזהרה שלו במלה "ראה". ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אך מדוע "ראה"? מה יש כאן לראות? האם הוא הראה להם משהו בכלל? התורה לא משתמשת בשפה ציורית רק מפני שנאה לעשות כן .
תשובה אחת לכך היא, שהאופן שבו אנו מסתכלים, הוא עצמו יכול לקבוע את חיינו. הפרספקטיבה שלנו,תגרום לחיינו להיות מבורכים או ההפך, חלילה.
הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב פגש פעם איש צעיר וחסון שאכל בעזות מצח ביום כיפור. אמר לו הרבי שאולי הוא לא מרגיש טוב. הבחור התעקש כי הוא בריא לחלוטין. אולי הוא שכח שהיום יום כיפור, היום הקדוש בשנה? "מי לא יודע שהיום יום כיפור?" שאל הבחור.
אולי מעולם לא לימדוהו שיהודים לא אוכלים ביום הזה? "כל ילד יודע שיום כיפור הוא יום של צום, רבי!" ענה לו הבחור. על כך הרים רבי לוי יצחק עיניו לשמים ואמר, "בורא העולם! ראה כמה נפלאים הם בני עמך! הנה יושב כאן יהודי, אוכל ביום כיפור ולמרות זאת מסרב לשקר!" לרבי מברדיצ'ב תמיד הייתה יכולת לראות אחרים בעין מבינה, רחמנית ונדיבה.
כיצד אנו רואים את המזל הטוב הנופל בחיק אחרים? האם אנו שמחים בשבילם, או שאנו מביטים בהם בקנאה ובצרות עין? איך אנו רואים את עצמנו ואת חולשותינו? האם אנו מוטים סובייקטיבית או שאנו נאמנים לאמת האובייקטיבית?
ברור שהאופן שבו אנו מסתכלים על עולמנו ועל האנשים שסביבנו משפיע באופן משמעותי על האופן שבו מתייחסים אלינו החיים עצמם. אומר משה, והצדק עמו: "ראה" שכן, האופן שבו אנו רואים דברים בחיים ישפיע בלי ספק על התוצאות שאנו מקבלים.
הרבי מליובאוויטש השישי, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן (1880 – 1950) סיפר פעם, שכאשר היה ילד קטן, שאל את אביו, "מדוע לאנשים יש שתי עיניים?" השיב לו אביו, "כשאנו מביטים ביהודי אחר, אנו צריכים להביט בעין ימנית, באהבה. על עצמך הסתכל בעין שמאלית – ביקורתית.
פרשת השבוע נקראת "ראה", כתזכורת תמידית לכולנו שאפילו הראייה שלנו יכלה להביא לנו ברכה או קללה. הבה נביט בעולם בצורה נכונה ונזמין לחיינו את ברכת אלוקים.
