אל תהיה בטטה החקלאי מרעננה שמחזיק את אדמות השרון בחיים

הראל כהן, בן 43, חקלאי מרעננה, לא צריך מיתוג נוצץ כדי להסביר למה הוא נשאר בשדות. בזמן שרעננה מזוהה יותר ויותר עם הייטק, נדל״ן ושכונות חדשות, כהן ממשיך מדי בוקר לצאת לשדות השרון ולעבד את אותן חלקות שאביו וסבו עיבדו לפניו. דור שלישי לחקלאים, נשוי ואב לשלושה, הוא אחד החקלאים הבודדים שנותרו באזור שבו השדות מפנים מקום לבנייה.

בעידן שבו תפוח האדמה זוכה לתדמית מחודשת – כולל זנים דיאטטיים כמו “ויואלדי” – כהן מראה שהחקלאות אולי משתנה, אבל הקשר לאדמה, במיוחד כאן ברעננה, נשאר חזק ובלתי מתפשר.

רעננה של פעם: שלושה דורות של חקלאות מקומית

שורשי המשפחה של כהן נטועים עמוק באדמת השרון. סבו, יהודה כהן, עלה מתימן בשנת 1955 והחל את דרכו כפועל חקלאי. בשנת 1963 עשה את הצעד לעצמאות, רכש חלקות בכפר נחמן והקים משק משפחתי שגידל גזר, תפוחי אדמה וגידולים נוספים. באותן שנים, רעננה הייתה עיר חקלאית מובהקת – הרבה לפני שהפכה למוקד עירוני מבוקש.

עם השנים, כמו חקלאים רבים באזור, התמקדה המשפחה בעיקר בגידול תפוחי אדמה – תוצרת שהייתה במשך עשורים חלק מהזהות המקומית של רעננה והשרון.

“כולם היו אז חקלאים ברעננה,” מספר כהן. “לא היה הרבה מה לעשות חוץ מזה. סבא קנה אדמות בכפר נחמן, אבא שלי נכנס לענף כבר בגיל 14.
אני הייתי ילד עירוני, אבל מגיל צעיר הרגשתי שהאדמה קוראת לי. בגיל 21, אחרי הצבא, כבר הייתי שקוע עד הברכיים בשדות.”

בין שליחות למציאות כלכלית

עבודת החקלאות רחוקה מלהיות רומנטית. מה גרם לך בכל זאת להמשיך את הדרך של סבא ואבא?
“אני אוהב ליצור,” אומר כהן. “לגדל אוכל לאנשים – זו תחושת סיפוק עצומה. לראות את הירוק בעיניים, את התוצרת יוצאת מהאדמה – זה ממלא אותך. אין לזה תחליף.”

אבל לצד תחושת השליחות, המציאות הכלכלית קשה. החקלאות הישראלית, וגם זו המקומית ברעננה והשרון, מתמודדת עם משבר עמוק: מחסור במים, תלות מוחלטת ברשתות השיווק, היעדר תמיכה ממשלתית ופערים קיצוניים בין מחיר היצרן למחיר לצרכן.

“אני יכול לקבל חצי שקל על קילו תפוחי אדמה,” הוא מסביר. “בעונה הקודמת זה היה המחיר. בסופר אותו קילו נמכר בארבעה שקלים. הפער הזה פשוט לא הגיוני.”

“גם החקלאים וגם התושבים משלמים את המחיר”

מה זה עושה לך כשאתה עובר בסופר ברעננה ורואה את המחירים?
“זה מתסכל מאוד. זו פרנסה קשה, עבודה פיזית קשה, ובסוף כולם משלמים – גם החקלאים וגם הצרכנים. רשתות השיווק מוכרות פי שמונה ממה שאנחנו מקבלים, והמדינה כמעט לא מתערבת. מדברים על זה שנים, אבל בפועל שום דבר לא משתנה.”

האם שקלת לפרוש מהענף?
“הרצון שלי הוא להמשיך את העשייה של סבא ואבא שלי. אני מאוד מחובר לאדמה ומקווה לעבד אותה עד יום מותי. יש עונות קשות בלי פרנסה, ואם לא תהיה ברירה – אולי אפרוש. אבל אני עדיין מקווה שזה לא יקרה.”

כשהאקלים משתנה – השדה נפגע

לצד הקשיים הכלכליים, כהן מתמודד גם עם שינויי אקלים שמורגשים היטב בשדות השרון.
“החורפים כבר לא יציבים,” הוא אומר. “הגשם לא מגיע בזמן, ואם הוא מגיע – אלה סופות קיצוניות. הצפות, ברד ורוחות יכולים להרוס יבול שלם. מאז תחילת העונה כמעט ולא ירד גשם, וכשכבר יורד – זה בעוצמות שפוגעות בשדה.”

ובכל זאת, הוא מציין גם נקודת אור מקומית.
“רעננה, למרות שהפכה לעיר של הייטק ונדל”ן, עדיין מאפשרת לחקלאות להתקיים. יש כאן תשתיות טובות, כמו מכון השפכים שמספק מים באיכות גבוהה. ההשקעה במערכת הזו עוזרת לנו מאוד.”

תפוח אדמה – הרבה יותר מתוספת לצלחת

ספר לנו קצת על הגידול עצמו.
“עונת תפוחי האדמה מתחילה באוקטובר ומסתיימת במאי. זני הסתיו נזרעים בפברואר, והטמפרטורה קריטית להצלחה. אנחנו מזבלים בזבל אורגני, מדשנים באשלגן, זרחן וחנקן. יש תפוחי אדמה אדומים עם אחוז חומר יבש גבוה – ‘אלה משמינים יותר,’” הוא מחייך, “ויש את ‘ויואלדי’, הזן הדיאטטי, שמושך יותר ויותר תשומת לב. בעולם קיימים כ־3,000 זני תפוחי אדמה, אבל בישראל מתמקדים בעיקר בלבן ובאדום.”

ומה לגבי מזון מהונדס?
“אי אפשר להתעלם מהמגמה, אבל בעיניי זה לא באמת יחליף חקלאות מסורתית. זה לעולם לא יהיה אותו טעם.”

חקלאות כזיכרון וכעתיד רענני

עבור כהן, החקלאות היא לא רק מקצוע – אלא חלק מהזיכרון הקולקטיבי של רעננה.
“לפני שהעיר התמלאה במגדלים, היו כאן שדות,” הוא אומר. “רעננה נבנתה על חקלאות. זה לא עבר שנעלם – זה עבר שעדיין חי, כל עוד נותנים לו מקום.”

בסיום הריאיון, בשדות רעננה  כהן מסכם:
“מדינה חייבת לתמוך בחקלאים שלה. בלי ייצור מקומי של פירות וירקות – אין ביטחון תזונתי. והשאלה האמיתית היא אם גם ברעננה של השנים הבאות יישאר מקום לאדמה ולמי שבוחר להמשיך לעבד אותה.”