בר מירנסקי – סיפור הישרדות ממסיבת נובה והשיקום ברעננה"
חיים מירנסקי שבתו בר נורתה 5 פעמים במיגונית בנובה, ואמו נשרפה למוות בביתה על ידי המחבלים ב-7 לאוקטובר, עבר יחד עם משפחתו לרעננה. כעת הוא מספר על התמיכה של הקהילה שפתחה למשפחה צוהר של תקווה
"בר מירנסקי – סיפור הישרדות ממסיבת נובה והשיקום ברעננה"
ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, מדינת ישראל התעוררה לתוך סיוט. מטחי רקטות כבדים, חדירה של עשרות מחבלים, הרג, חטיפות – ומחיר דמים כבד. בין אלפי הסיפורים שנכתבו באותו יום, בלט גם סיפורה של בר מירנסקי – צעירה שהצליחה לשרוד את "מיגונית המוות" במסיבת נובה.
כיום היא נמצאת בשיקום מתמשך. נפגשנו עם אביה, חיים מירנסקי, שסיפר על האובדן האישי הקשה, על הרגעים המייסרים של חוסר הוודאות, ועל התקווה והדרך שהובילה אותם ליישוב חדש – רעננה.
"בשש וחצי בבוקר, התחילו הטילים"
"לא הבנתי מה קורה, רק ידעתי שהבת שלי במסיבה. התקשרנו אליה, שלחנו הודעות עד 7:30 בבוקר – הפעם האחרונה ששמענו ממנה – והיא כבר הייתה בדרכה להתחבא במיגונית", נזכר חיים.
ההמשך הטראגי מוכר לרבים: עשרות צעירים נלכדו במיגונית בקיבוץ בארי ונורו למוות. בר נפצעה באורח אנוש. במשך שעות ארוכות ניסתה משפחתה לאתר אותה – עד שלבסוף אותרה בבית החולים שערי צדק, לאחר שזוהתה בזכות הקעקועים הייחודיים שלה.
"היא עברה חמישה ניתוחים, הכדור האחרון הוצא רק לפני חודשיים", מספר אביה מהדירה ברעננה בה הם מתגוררים כיום.
לדבריו, בר עברה תקופה ארוכה של אשפוזים בבתי החולים שערי צדק ותל השומר.
"הוציאו ממנה חמישה כדורים. במשך חודש וחצי היינו לצידה בכל רגע. לאחר מכן עברנו למלון מפונים ברמת החייל, ואז חיפשנו כאן דירה".
חיים מירנסקי "בר חיה – ואנחנו לומדים לחיות מחדש"
"בית אמי נשרף – פיזית ורגשית"
במקביל למאבק על חייה של בר, חוותה המשפחה אובדן נוסף: סבתה של בר, סילביה – אמו של חיים – נרצחה בביתה בקיבוץ עין השלושה, כאשר מחבלים הציתו את ביתה.
"אי אפשר לחזור לדרום", אומר חיים. "לא בר, לא אני, לא אף אחד מהמשפחה. אני נוסע מדי פעם לבדוק את המצב – ולא יותר מזה. ביתה של אימי נשרף – פיזית ורגשית. אפילו התמונות נעלמו. נשאר רק אפר מחיים שלמים".
מאור הנר – לרעננה
לאחר חיפושים ממושכים, המשפחה מצאה את עצמה ברעננה – עיר שהפכה במהרה לבית.
"זה התחיל כשאם של אחת מחברותיה של בר עזרה לנו. היא חיברה אותנו למתווך ולאנשים טובים. פתאום גילינו פה קהילה מדהימה, עם לב ענק. קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ולא נתנו לנו להרגיש זרים אפילו לרגע".
"הכרנו את משה, השכן מהבניין – בן אדם של זהב. ואת חיים מזרחי – פעיל חברתי שעזר לנו רבות. כשהייתי צריך לקחת את בר לטיפולים, השארתי לו מפתח – הוא דאג לדירה, טיפל בהכל. אנשים פה עזרו לנו לרהט את הדירה ולספק ציוד – מתוך שותפות גורל. רעננה הפכה למקום מרפא – וככל הנראה, נישאר כאן".
"לא רוצים נקמה – רוצים לחיות"
איך מתמודדים עם כאב כזה? התשובה של חיים חדה וברורה:
"החיים עצמם חזקים מהכל. יש לנו ילדה שצריך לעזור לה. כרגע אנחנו חיים על אוטומט, ובכל יום מנסים להיאחז בתקווה".
בחודשים האחרונים הפך חיים לדמות בולטת במאבק להשבת החטופים:
"אני משתתף בעצרות ותומך ביוזמות של משפחות נפגעי טרור – אבל שומר על איזון. לא הפגנות עם קללות. אני לא רוצה לשנוא. אני רוצה שמשהו טוב ייצא מזה – שהחברה תשתנה. המטרה שלנו היא להשיב את כל החטופים הביתה".
ומה עם בר?
"כיום בר עדיין בטיפולים אינטנסיביים – גופניים ונפשיים. היא לוחמת, פשוט ככה. יש ימים טובים ויש ימים פחות – אבל היא ממשיכה לטפל בעצמה וזה מה שחשוב".
רעננה כבית חדש
"בינתיים אנחנו גרים בדירה שכורה ברעננה, לא רחוק מהקאנטרי, בשכונה שקטה. אנחנו מרגישים בסוג של קיבוץ עירוני", אומר חיים וצוחק. "יש פה חרדים, חילונים, עולים, ותיקים – וכולם פשוט בני אדם. זה מה שהחזיק אותנו – ונותן לנו תקווה שהמצב במדינה יכול להשתנות".
ומה דעתך על ועדת החקירה?
"חייבים לבצע חקירה רצינית שלא תטייח את מה שקרה. מדובר במחדל נוראי".
איבדת את האמון בממשלה ובצבא?
"לחלוטין כן. אני לא אשכח לעולם את השיחה עם מישהי מגורמי הסיוע שאמרה לי – 'אני יודעת איפה בר, אבל לא יכולה להנגיש לה סיוע כרגע'".
ומה אתה מאחל לעצמך ולמשפחתך?
"שנמצא את השקט. שנשתקם ממה שקרה. והכי חשוב – שהקרע בעם יתאחה, ושהחטופים ישובו הביתה".
הסיפור של משפחת מירנסקי הוא לא רק עדות לכאב – אלא גם תזכורת לכוחה של סולידריות אנושית. בצל טרגדיה קשה ונפגעי טראומה, הם גילו מחדש את כוחה של קהילה. ברעננה, רחוק מהדרום הבוער, מצאו מפלט אמיתי – שכנים שהפכו למשפחה, עזרה בלי תנאים, ולבבות פתוחים. סיפורם מייצג את התקווה שבשיקום, את האפשרות להתחיל מחדש – גם אחרי האירועים הקשים של מתקפת ה-7 באוקטובר, והוא עדות לחשיבותה של תמיכה קהילתית לנפגעי טרור בישראל.
