סערה בעיר רעננה הגיעה השבוע לסיומה באולם בית המשפט: תביעת דיבה שהגיש תושב העיר ברוך מהגר נגד ראש העיר חיים ברוידא נדחתה על הסף. השופט קבע כי מדובר בהתכתבות פרטית שבה דווקא התובע יזם את ההתרסה, ולכן לא קיימת עילה משפטית. התוצאה: חיוב התושב בתשלום 1,500 שקלים הוצאות משפט – סכום שראש העיר הודיע כי יתרום לצדקה.
תחילת הדרך: תלונות שהפכו לעימות
הסיפור החל בספטמבר 2024, ערב ראש השנה תשפ"ה. ברוך מהגר, אב חד־הורי ותושב מרכז העיר, פנה לראש העיר בתלונה על כך שבבית הספר של בנו הוזמנה רבנית רפורמית לתקוע בשופר, במקום רב אורתודוכסי.
ברוידא השיב בתחילה בטון ממלכתי: “רעננה עיר מכילה – כולנו יהודים שחיים על פי השקפת עולמם. חיה ותן לחיות”.
מה שהחל כדיון בין ראש העיר לתושב העיר וניסיון למתקפה פוליטית הפך עד מהרה לקרב מילים ומתקפה על ברוידא כאשר הוא גורר גם את רעיית ראש העיר להתכתבות ולחילופי המהלומות המלוליות.
מהוויכוח הציבורי למתקפה אישית
העימות החריף התרחש כחודשיים לאחר מכן, בנובמבר–דצמבר 2024, על רקע התבטאויותיו השנויות במחלוקת של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון על פעילות צה"ל בעזה. מהגר שלח לברוידא הודעות קשות בגנותו של יעלון, ואף קשר זאת לתפקודו של ראש העיר.
ברוידא לא נשאר חייב. “של נעליך מעל רגליך כאשר אתה מדבר על משה בוגי יעלון. תתבייש”
מהגר מצדו הגיב בהאשמות נגד ראש העיר: “ראש עיר כושל, קטן, בודד ומבודד… בקרוב יעיפו אותך מהכיסא ואף אחד לא יזכור מי אתה”.
הטונים הלכו והקצינו, עד שההתכתבות – שהייתה אמורה להישאר פרטית – הפכה לסכסוך מתוקשר.
מהקללה אל בית המשפט
במקום לסיים את העימות, בחר מהגר להגיש תביעת דיבה נגד ברוידא. לטענתו, התבטאויותיו של ראש העיר פגעו בו קשות וחצו את גבולות הלגיטימי.
בית משפט השלום בכפר סבא בחן את הדברים – והכריע: אין עילה לתביעה. בפסק הדין צוין כי ההתכתבות התנהלה במישור פרטי, וכי היה זה דווקא התובע שהתגרה והצית את העימות. על כן נדחתה התביעה על הסף, ומהגר חויב לשלם הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח.
תגובת ראש העיר: מהפסד משפטי – לרווח חברתי
ברוידא לא הסתיר את שביעות רצונו מההכרעה. בפוסט שפרסם מיד לאחר מתן פסק הדין כתב:
"תביעה שהוגשה נגדי נדחתה על הסף, כולל פיצוי הוצאות של 1,500 ש"ח, אותם אעביר לצדקה. ליבי ליבי על התובע, שיצא מבית המשפט עם נזק כספי, מבלי לקחת בחשבון את ההוצאות ששילם לעורך הדין שניסח עבורו את התביעה נגדי".
"שופט בית המשפט ציין בפסק הדין, כי התובע הוא ש"התגרה" בי בשיח פרטי במיסרונים בווטסאפ. התובע, הוא גם מי שהעביר את ההתכתבות האישית לעד המדינה ניר חפץ, שהפיץ אותה בדף הפירסומון שלו. חפץ בחר לטשטש את העובדות, ותיאר התובע כ"קורבן"
ראש העיר בחר להפוך את פסק הדין לניצחון ציבורי: במקום להסתפק בניצחון המשפטי, הודיע כי יעביר את כספי ההוצאות לטובת הקהילה. מהלך שנתפס בעיני רבים כהצהרה ערכית – להפוך סכסוך אישי למעשה של תרומה ציבורית.
דיבה בעידן הדיגיטלי – קלות הכתיבה, כובד ההשלכות
הפרשה ברעננה ממחישה את המדרון החלקלק של השיח ברשתות החברתיות. הודעה אחת שנכתבת ברגע של כעס או תסכול, עלולה להפוך לראיה משפטית. בעידן שבו כל תושב יכול לכתוב פוסט, לשלוח הודעה או להדליף צילום מסך, גבולות בין פרטי לציבורי מיטשטשים.
בשנים האחרונות מוגשות אלפי תביעות דיבה בישראל סביב פוסטים בפייסבוק, תגובות באינסטגרם או התכתבויות בוואטסאפ. קלות השיתוף מייצרת תחושת חסינות מזויפת – אך בתי המשפט מזכירים פעם אחר פעם כי גם במרחב הדיגיטלי קיימת אחריות משפטית.
יחד עם זאת, המקרה הזה הדגיש נקודה חשובה: לא כל אמירה חריפה היא לשון הרע. כאשר מדובר בעימות אישי שבו התובע עצמו הצית את האש, אין מקום להפוך את מערכת המשפט לכלי ניגוח.
מסקנות: בין זכות לביקורת לאחריות הדדית
פסק הדין שניתן השבוע לא רק זיכה את ראש העיר מהאשמות אלא גם שידר מסר ברור לתושבים: מערכת המשפט אינה במה לסכסוכים אישיים. תושב שמבקש להשתמש בתביעת דיבה כדי להפעיל לחץ או לייצר כותרת עלול למצוא את עצמו משלם מחיר כבד.
מנגד, על נבחרי ציבור לזכור שהם נבחנים לא רק במעשיהם, אלא גם בשפתם. גם אם התכתבות מתנהלת באופן פרטי, היא עלולה לצאת החוצה ולשמש חומר בעירה ציבורי.
דעה: אחריות משותפת לשיח הציבורי
האירוע ברעננה הוא שיעור חשוב עבור כולנו. מצד אחד, לתושבים יש זכות ואף חובה לפנות לראש העיר, לשאול שאלות ולבקר. מצד שני, אין בכך רישיון להעלבות אישיות או לשיח אלים.
הקלות הבלתי נסבלת של כתיבה ברשתות מחייבת זהירות כפולה. שיח ציבורי הוא לא זירת התגוששות אלא מרחב לדיון ענייני. נבחרי ציבור נדרשים לאיפוק, תושבים נדרשים לאחריות – ורק כך ניתן לשמור על תרבות דיון שמכבדת את שני הצדדים.
בסופו של דבר, המקרה הזה מחדד את העובדה שהשיח הדיגיטלי אינו חסר גבולות. הוא לא רק משקף את החברה – אלא גם מעצב אותה. האחריות להוביל שיח הגון, נוקב אך לא אלים, מוטלת על כולנו: תושבים, נבחרי ציבור ומערכת התקשורת כאחד.
