הכאב שהפך לשליחות: רונית פינסברג נבחרה לכהן שוב כיו"ר יד לבנים רעננה

רונית פינסברג (65), נבחרה לכהן בשנית כיו"ר יד לבנים רעננה. אחיה של רונית, אברהם מרקו ז"ל, נפל בעת שירותו הצבאי בשנת 1977. הוא היה בן 19 בלבד. רונית, אז רק בת 17, נושאת מאז את הזיכרון שלו בליבה – ובמעשיה. היום, עשרות שנים לאחר האובדן, היא ממשיכה לפעול למען משפחות שכולות, תוך שילוב נדיר של רגישות, עוצמה ויכולת ארגון. לרגל בחירתה נפגשנו עמה לשיחה מרגשת בה היא ספרה לנו איך הכל התחיל.

"הייתי רק נערה בתיכון כשאיבדתי את אחי"

"הייתה טלטלה אדירה. המשפחה שלנו השתנתה מהקצה אל הקצה", היא מספרת. אברהם נולד בשנת 1958 בעמק חפר, וגדל באווירה חקלאית עם ערכי אהבת הארץ, עבודה קשה ותרומה לקהילה. הוא למד בתיכון רופין ובבית הספר נעורים, שם התמחה במכונאות רכב במסגרת מסלול מקצועי.

אהבה לארץ, לחקלאות ולמשפחה

הוא היה מושבניק בנשמה, מסור למשק, למשפחה ולחברים. עוד לפני גיוסו לצה"ל, סייע ככל שיכול במושב, במיוחד בזמן מלחמת יום הכיפורים כשחברי הקהילה גויסו למילואים.

זיכרון קרוב: "ליוויתי אותו בכל שלב בשירות"

רונית מתארת אח שכולו לב, התנדבות ונחישות. "הייתה לו הונדה, היינו נוסעים יחד ומבלים, היינו חברים טובים מאוד. את כל השירות הצבאי שלו ליוויתי מקרוב – טקס ההשבעה, קבלת הכומתה וסיום הטירונות. הוא כל כך רצה להיות בצנחנים והצליח להגיע לשם".

התרסקות מסוק היסעור בבקעת הירדן

במאי 1977, שבועות ספורים לפני מועד קורס מ"כים, השתתף אברהם בתרגיל צבאי בבקעת הירדן. במהלך התרגיל התרסק מסוק יסעור ועליו 54 חיילים, כולם צנחנים. לא היו ניצולים. רונית מתארת את האירוע כנקודת שבר מכרעת בחייה: "מאותו רגע, הפכתי בת להורים שכולים. דאגתי להם, הייתי שם בשבילם. הבית השתנה, ואני הפכתי למי שמחזקת את כולם".

מרקע חקלאי לעיר רעננה

החיים הובילו אותה מרקע חקלאי פשוט בתל אביב, ללימודים, זוגיות והקמת משפחה. עם השנים, בחרה רונית לגור ברעננה – מיקום שהרגיש לה "באמצע הדרך" בין הוריה להוריו של בעלה. ברעננה, גילתה עיר חמה, קהילתית ואיכותית. "אמרנו לעצמנו – פה אנחנו נשארים", היא אומרת.

40 שנות עשייה בעיריית רעננה

רונית, שעובדת בעיריית רעננה מזה 40 שנה, משמשת כמנהלת מדור המנויים והכרטיסים במשכן למוסיקה ואומנויות, ואחראית גם על מערך הדיילות באירועים עירוניים. לצד עבודתה, היא מתנדבת ביד לבנים ומובילה פרויקטים רגישים וחשובים.

מתנדבת בלב ובנשמה

לדבריה, הבחירה להיכנס לעולם הזה לא הייתה מקרית. "הרגשתי שאני יכולה וצריכה להעניק לאחרים. להקשיב, לחבק, לשמח".

חוגים, טיולים ותמיכה למשפחות שכולות

העשייה שלה כוללת חוגים, טיולים, הרצאות, נופשים ומפגשים למשפחות שכולות. היא יזמה קבוצות תמיכה לסבים וסבתות שכולים – תחום שבעבר כמעט ולא זכה להתייחסות. "כל אחד צריך עזרה, גם הסבים והסבתות. והבית שלנו פתוח לכולם – יתומים, הורים, אחים, אלמנים".

פרויקטים חינוכיים לזכר הנופלים

בין הפרויקטים הבולטים תחת ניהולה:

• "מרוץ הזיכרון" לזכר חללי חרבות ברזל
• פרויקט "אלבומים לזכר החללים" – בו תלמידים וסטודנטים יוצרים ספר הנצחה אישי לנופלים

"אני רוצה שהנוער ברעננה יכיר, ידע וילמד על כל החללים. אנחנו חייבים לשמור על המורשת וללמד את הדור הבא", היא מדגישה.

נוכחות קבועה לצד המשפחות – גם בימי אבל

בעקבות מלחמת חרבות ברזל, מצאה עצמה בלב העשייה – עם 17 משפחות שכולות נוספות בעיר. "אני זוכרת את עצמי מלווה עוד לוויה ועוד לוויה, בגשם, בלי הפסקה. לפעמים ביקשו ממני לייצג את יד לבנים גם בערים אחרות – כי פשוט לא היה מספיק מי שיגיע לכל מקום".

איזון רגשי בעולם של שכול

"אני בוכה. אני נזכרת. לפעמים כשאני בלוויה – אני שוב בהלוויה של אחי. זה מציף אותי. וזה גם מה שמחבר אותי, מה שגורם לי להבין את האחר. אנחנו, המשפחות השכולות, מכירים את הכאב מבפנים. לא תמיד צריך מילים. מבט אחד ואתה מבין מי עומד מולך. הקמתי כאן קהילה של שותפות גורל וחמלה".

חזון מתגשם: עיר זוכרת, קהילה מחבקת

הבחירה ברונית לכהונה שנייה כיו"ר יד לבנים רעננה לא הפתיעה איש. מדובר במנהיגה מלידה, אמיצה, קשובה ואנושית.
החזון שלה כולל:

• חדר זיכרון פעיל
• פעילויות תרבותיות שוטפות
• שיתופי פעולה עם בתי ספר
• נוער שמעורב וזוכר
• עיר שמוקירה את נופליה

לא שוכחת לרגע

"אני לא שוכחת את אחי לרגע. לא את ההלוויה והימים ההם. אני מזכירה אותו בכל הזדמנות", היא מסכמת ומאחלת לכולנו חג שבועות שקט, תוך תפילה להשבת כל החטופים.