לא בכל יום נפרדים מדמות מפתח החינוך המקומית, ובוודאי לא ממי שחינכה דורות של תלמידים בעיר שבה נולדה, גדלה, למדה – ולבסוף גם תרמה לה יותר מכל. מתי בורושק, דור שלישי ברעננה, פורשת מעבודתה כמנהלת בחטיבת אלון ברעננה, אחרי 39 שנות עשייה ענפה. לדבריה היא סיימה את הדרכתה המקצועית כמנהלת חטיבת "אלון", לאחר שהייתה בין המקימים של החטיבות "יונתן" ו"רימון", והותירה חותם ברור על תחום החינוך בעיר.
"אני עוזבת אחרי כמעט ארבעה עשורים, וזה לא קל", אומרת בורושק. "הגעתי לתחום החינוך מתוך תחושת שליחות. אני מאמינה בלב שלם בערכים של אהבת האדם, כבוד הדדי, ואכפתיות. אני עוד לא יודעת בדיוק מה הצעד הבא שלי".
בין השנים 1993–2016 היא שימשה כחברת מועצה רעננה, כיהנה כיו"ר מועצת נשים מקומית, יזמה פרויקטים עירוניים חינוכיים וחברתיים, ופעלה לשוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה. "אני מאמינה גדולה בקשר בין קהילה לחינוך", היא מדגישה.
בשנותיה במערכת החינוך, שימשה בורושק כמרכזת שכבה בתחום ההיסטוריה והאזרחות, כמחנכת ומנהלת. תחת ניהולה, "חטיבת אלון" חוותה עלייה במספר הנרשמים אליה מ-500 ל-800 – והוקמו בה מגמות חדשות ומרחבים חינוכיים פורצי דרך.
"ביססתי צוות חינוכי איכותי, יזמתי שיתופי פעולה, והובלתי את בית הספר להצלחות רבות. עכשיו, כשאני מרגישה שמיציתי, הגיע הזמן לפנות למקום ולהתחיל פרק חדש".
לשאלה איך רואה את מערכת החינוך ברעננה כיום, עונה בורושק בלי היסוס: "יש השקעה אדירה, ואני מודה לעירייה על כך. תמיד קבלתי גיבוי, תמיכה ועידוד – זה מה שאפשר לחלום ולהגשים. אני מודה לראש העיר ולכל השותפים שהיו איתי לאורך כל הדרך השנים".
על אף השיגיה המקצועיים, בורושק מדגישה שהרגעים הכי חשובים והכי נוגעים היו דווקא עם תלמידיה: "הייתה תלמידה אחת, שאמה נאלצה לעבור למעון סגור בגלל מצב רפואי מורכב. הילדה הייתה תחת משמורת של אביה – היא פשוט לא הפסיקה להתגעגע לאמה. במשך שנים הייתי לוקחת אותה בעצמי למפגשים עם האם במעון לנשים מוכות.
סיפור נוסף שיישאר איתי הוא על ילד שלא הייתה לו אפשרות כלכלית לחגוג בר מצווה. כל הצוות – בלי לחשוב פעמיים – התגייס. חגגנו לו בבית הספר, ואחר כך גם באולם. זו הייתה חגיגה אמיתית של נתינה. אלו הרגעים שיישארו איתי לעד".
לסיום, בורושק מבקשת להעביר מסר אחד: "חינוך הוא לא רק מקצוע – זו דרך חיים. אני עוזבת את תפקידי ויודעת שאחזור לתרום בדרכים חדשות. נכנסתי לתחום מתוך תחושת שליחות עמוקה. תמיד האמנתי שחינוך הוא הרבה מעבר ללמידה פרונטלית – זו דרך חיים, זו אהבת אדם, זו אחריות עצומה להיות חלק מהתהליך שבו מתעצבים ערכים, זהות ואופק של דור שלם".
