נעמה לוי פירטה בפוסט שפרסמה באיסטגרם את החוויה המזעזעת של 50 ימיה הראשונים בשבי, שאופיינו בבידוד עז. במהלך תקופה זו, היא מצאה את עצמה לבד, מופרדת מכל שבוי אחר. הבדידות הייתה עמוקה, והיא נאלצה להסתמך במידה רבה על כוחה הפנימי כדי לשאת את האתגרים הנפשיים והרגשיים שליוו בידוד כזה. השלב הראשוני הזה היה קשה במיוחד מכיוון שלא היה לה עם מי לתקשר, וחוסר הוודאות של מצבה הכביד עליה מאוד.
זמן עם שבויים אחרים
לאחר 50 הימים הראשונים, נסיבותיה של נעמה השתנו כאשר אוחדה עם חברותיה התצפיתניות ושבויות נוספות. נוכחותם של אחרים סיפקה חברות ותמיכה נחוצות. יחד, הם הקימו קבוצה מגובשת, שהציעה זה לזה חוזק רגשי ופסיכולוגי. השבויים תמכו זה בזה, שיתפו תקוות ופחדים, וחיזוק הדדי זה הפך למרכיב מכריע בהישרדותם. למרות התנאים הקשים וחוסר הוודאות לגבי גורלם, סולידריות זו עזרה להם לשמור על מעט תקווה וחוסן. נעמה הדגישה כי הקשרים שנוצרו במהלך תקופה זו היו חיוניים לשימור רוחם עד לשחרורם הסופי.
הכרת תודה
נעמה לוי הביעה הכרת תודה עמוקה בהצהרתה הפומבית הראשונה מאז שחרורה מהשבי. היא הודתה לצה"ל על מאמציו הבלתי פוסקים להבטיח את חירותה והכירה בתמיכת הציבור הישראלי. לוי הדגישה כיצד הכוח והתקווה הקולקטיביים שקיבלה מחבריה השבויים מילאו תפקיד מכריע במהלך מסכת הייסורים שלה. היא ציינה כי האחדות והסולידריות בין השבויים סייעו להם לעמוד בתנאים הקשים. הרהוריה של לוי מדגישים את חשיבות התמיכה ההדדית בהתגברות על מצוקה ומדגישים את הערכתה למאמצים שנעשו למענה.
תקוות עבור אגם ברגר ושבויים אחרים
בהודעתה, נעמה לוי הביעה את געגועיה העזים לחברתה אגם ברגר, שנותרה בשבי. היא הדגישה את החשיבות של שובן לצורך תחילת תהליך השיקום. תקוותיה של נעמה משתרעות על כל השבויים, ומשקפות רצון קולקטיבי לשובם הבטוח.
