בפרשת השבוע מסופר על שנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את הארץ המובטחת, והסיפור הזה הוא דוגמא מצויינת לכך שהרוב לפעמים טועה. רק שניים מתוך השנים-עשר, יהושע וכלב, נשארו נאמנים למטרה שלשמה נשלחו ולהבטחתו של אלוקים שאכן זוהי הארץ המובטחת. כל שאר עשרת המרגלים סטו מן הדרך.
המרגלים נשלחו לברר מהי הדרך הטובה ביותר לכבוש את ארץ כנען. במקום לעשות זאת ולשוב עם דיווח טכני , הביאו עשרה משנים-עשר המרגלים דו"ח שלילי שנועד להפחיד את בני ישראל ולהניאם מלהיכנס ל"ארץ אוכלת יושביה" ושבסופו באה המסקנה הפסימית, "לא נוכל לעלות" לארץ.
בני ישראל הגיבו בהתאם. הם זעקו למשה והתלוננו על כך שהוציא אותם ממצרים. כעונש, האלוקים גזר שדור המדבר לא יזכה להיכנס לארץ. יתר על כן האלוקים קבע כי יום זה שבו בכו ללא כל סיבה יהפוך ליום בכי עבור הדורות הבאים. חכמינו זכרונם לברכה מסבירים כי היה זה יום תשעה באב, היום שעתיד להפוך ליום אבל על חורבן בית המקדש ועל אסונות לאומיים אחרים במהלך ההיסטוריה.
מדוע בני ישראל לא הלכו אחרי שני המרגלים הטובים, יהושע וכלב? התשובה פשוטה: הם לא היו הרוב, והרוב קובע.
אולם באופן טראגי, העם תמך בצד הלא נכון, וכתוצאה מכך נאלצו "לבלות" חופשה ארוכה יותר במדבר ועד היום אנו סובלים מתוצאות הטרגדיה שהתרחשה שם.
לכן, למרות שאנו עשויים להיות דמוקרטים מושבעים ולהאמין בתהליך הדמוקרטי, הרי ברור שיהיו זמנים בהם דווקא המיעוט יצדק. לעתים קרובות מדי, ערכי "העולם" והשיפוט שלו הם פשוט מוטעים. אפילו אם אנשי המוסר יהיו מתי מעט, עדיין נוסיף ללכת בשביל השפוי והראוי.
אנו היהודים מעולם לא שיחקנו במשחק המספרים. תמיד היינו העם הקטן ביותר. איננו ידועים בזכות מספרנו הכמותי אלא בזכות המוסריות שלנו.
לפני זמן – דומני שזה היה בתקופת "טבח ג'נין" הפיקטיבי – שאל מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן: "האם יתכן שכל העולם שוגה וישראל צודקת?" ונחשו מה? הוא צדק בהחלט. כל העולם טעה וישראל צדקה. פשוט לא היה טבח כזה כלל.
לעתים תכופות מדי, העולם הוא ה"משוגע" המאבד כל שליטה על עצמו. נדרש אופי חזק במיוחד כדי לעמוד בפרץ ולא להיכנע לסחף הרוב .
נישא תפילה שנשכיל לקבל את ההשראה ואת האומץ להתייצב זקופים ולתת לקולנו להיספר, אף אם פירוש הדבר הוא להיות קול בודד הקורא במדבר. אחרת אנו עשויים שלא להגיע ליעדנו ולמחוז חפצנו.
