בתשעה באב עצמו נזכור את חורבן בית מקדשנו, על ידי צום, אבל ומנהגים נוספים.
אך מדוע לזכור? כ – 2000 שנה אנו זוכרים ושומרים על יום הזיכרון לחורבן בית המקדש, שהפך ליום העצוב ביותר בלוח השנה שלנו. מדוע שלא ניתן לדברים שחלפו להיות דברים שחלפו? זו היסטוריה. מה שהיה היה.
ליהודים אף פעם לא היה ספר היסטוריה. יש לנו זיכרונות. היסטוריה יכולה להפוך לספר, מוזיאון, או ענתיקות נשכחות. הזיכרון הוא חי. הזיכרון הוא הערובה לעתידנו.
אפילו בתוך ההריסות, סירבנו לשכוח. בית המקדש הראשון נחרב על ידי הבבלים. כשהובילו את היהודים לשבי, הם ישבו ובכו. "על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו בזכרנו את ציון". על מה בכינו? על אובדן הרכוש, הבתים או העסקים שלנו? לא ולא. בכינו על ציון וירושלים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי…". לא בכינו על עצמנו או אבדן החופש שלנו, אלא על העיר השמימית ובית המקדש. באמצע השעבוד קיווינו לבנות, באמצע ההריסות חלמנו על שיבה לארצנו.
ובגלל שסירבנו לשכוח את ירושלים, אכן חזרנו. בגלל שסירבנו לקבל תבוסה בנינו קהילות יהודיות גאות בכל העולם, בעוד שהמנצחים אותנו כבר נוצחו על ידי הזמן. בבל לא קיימת והעם החי ברומא הם לא הרומאים שהחריבו את הבית השני. הבבלים והרומאים הפכו להיסטוריה, בעוד שאנחנו, בהשראת הזיכרון שלנו, שבנו לתחייה כאילו נוצרנו מחדש, ולעולם יהיה נכון שעם ישראל חי!
נתקלתי בסיפור מזמן השואה על תלמיד חכם אחד ואחיינו. במחנה הריכוז, הם למדו יחד גמרא מסכת הנקראת בשם מועד קטן, שלמרבה האירוניה דנה בדיני אבלות. כשהגיע זמן שהדוד ראה את המוות מול העיניים, הוא אמר לאחיינו: "הבטח לי, שאם תשרוד, תסיים ללמוד את מסכת מועד קטן". בתוך המצוקה, החורבן והטרגדיה, איזו מחשבה העסיקה את מוחו? שהאחיין עדיין ילמד את הגמרא. זו היתה בקשתו האחרונה עלי אדמות. האם היה זה שגעון או שזהו הסוד הגדול של הישרדותנו?
רק אם נסרב לשכוח, רק אם נשמור את יום תשעה באב, נוכל לקוות לבנות מחדש את בית המקדש. ואכן גם הגמרא מבטיחה לנו "כל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בשמחתה". עלינו לשמור על יום האבל הלאומי שלנו. לוותר על סרטים ומסעדות, לשבת על כסא נמוך ולהתאבל עם כל בני עמנו. ואולי אף חשוב מכך, לזכור. ובעזרת השם הוא, יתברך, יחדש ימינו כקדם, את אותם ימים מפוארים, ויבנה את בית המקדש השלישי שיהיה קיים לנצח.
