העבודה היא ברכה מכיוון שבכל רגע נתון בה אפשר לשלב את הלימודים, ובאמת להשקיע בעתיד, בין אם זה בלמידה קדחתנית עד אמצע הלילה ובין אם כתיבת שורות אלו.
אבל הערך המוסף שהכי בולט לי במקום הזה הוא דווקא הפן האנושי. המקום שאני מאבטח, הוא מעון לאנשים בעלי פיגור שכלי בדרגות ומראות שונים. אודה בדבר הלא נעים שעד לפני שנה כאשר ראיתי אדם שהוא "מיוחד", הרגשתי אי נעימות מסוימת ובדרך כלל הסטתי מבט. בהגעתי למעון לא ידעתי איך אתמודד עם המראות שלפעמים הן לא הכי נעימים.
תוך מספר ימים ספורים לא רק שהשתנתה לי הדעה אלא גם למדתי להיות מוקסם מהטוב והרוך שיש לחניכים, או איך שאני קורא להם "מלאכים". למדתי להבין שגם לאדם חסר מודעות יש רגשות, ורגשות מדהימים.
מילה טובה חייבים לקבל גם צוות המטפלים שעושים "לילות כימים" על מנת שלחניכים יהיה כמה שיותר טוב, ובאופן מאוד נחרץ מקום כזה רק מראה שיש עוד תקווה לאנושות.
הכותרת "אבא של מלאך", נבחרה מכיוון שלפני שבוע הגיע אבא של חניך שאני מאוד אוהב (אוהב גם את האבא וגם את החניך). האב הגיע להחזיר את החניך מהבילוי השבועי שלהם יחד. ראוי לציין שהמשפחה היא משפחה לתפארת למרות כל הקשיים שהחיים הציבו בפניהם (והם הציבו).
הסיטואציה שגרמה לי להזיל דמעה היא, כאשר הרמתי את הראש מהספר של תקנות סדר הדין האזרחי, ראיתי את האבא מחבק את החניך (החניך מתנשא לגובה של 1.95 עם גוף חסון, נשמה ענקית ונפש של ילד בן 5), והחיבוק הזה היה החיבוק הכי אמיתי, אוהב, מכיל, מחזק ומהפנט שראיתי בחיי. בדרך כלל שאני רואה את האב מיד אני יוצא לחבק אותו הפעם לא יכולתי, כי פשוט הייתי בהלם מכמות האהבה הטהורה שהרגע ראיתי.
