אפקט היצירה

"בוא יחד לחדר שלי, אבא", נכין יחד בובת אצבע". שי, עוד לא בת 6 וחצי אבל כריזמה של אישה בוגרת, מסרבת לקבל "לא" כתשובה. היא מתיישבת בכיסא העבודה השחור הגבוה ומסמנת לי באצבעה להתיישב מולה, על הכיסא הלבן, הנמוך יותר. עיניה צוחקות וחיוך רחב על פניה. "אל תדאג, זה קל מאוד. זה הכישרון שלי, אבא, כל אחד והכישרון שלו".

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

חייכתי, ליטפתי את לחיה ברכות והפניתי את מבטי לשולחן הכתיבה. בעבר הלא רחוק היו כאן רק צעצועים בערימות, אבל המעבר לכתה א' מחייב. "יש כאן הרבה ספרים וחפצים, פליימוביל, פאזלים, ברביות, באולינג, חד קרן, כדור שזז, חשבונייה, תמונות וקפיץ קפוץ, אבל הכי אני אוהבת את בית הבובות", היא מפרטת בזמן חיפושיה אחר דפים לבנים וטושים זוהרים. "לידם יש את פינת העבודה שלי. אני יושבת בה כשיש לי שיעורים וכשאני עושה יצירות, כל מיני יצירות כמו בובות אצבע, בובות צמר גפן, בובות גרביים, דרקונים וצבעי מים. הכי פחות אני אוהבת את המטבח, כי לשחק בו זה משעמם". 

הדפים נמצאו, גם המספריים הוורודות המותאמות לשמאליים בלבד. את הלב הכחול שציירה במרכז הדף היא גוזרת עכשיו באצבעותיה הקטנות בדיוק מסביב לקווים. אני מתקשה לדייק והיא מיד מתפנה כדי לחזור על הפעולה בדף נפרד עבורי. "אני אוהבת להיות פה המון כשאני עושה יצירות". גם לה קשה להתעלם ממפלס ההתרגשות שלי, כשאני בוחר ארבעה חרוזים צבעוניים שיוטבעו על דבק פלסטי משני צדיו של הלב. "זה דבק סטיק", מסבירה שי. "צריך לתת לו להתייבש כל הלילה ואז החרוזים לא יזוזו, אתה תראה". עוד קודם לכן קישטנו את הלב בחותמות צבעוניות. "זה פרח, זאת בובה וזה משלוח", היא מחייכת כשהיא מושיטה לי חותמת ירוקה שציור של מעטפה במרכזה. "את החותמת נשים במרכז והחרוזים יהיו משני הצדדים של הלב. זהו, הבובה שלנו מוכנה". 

לא זכורה לי בעיה מיוחדת בשיעורי אמנות, אבל גם לא נהניתי מהם במיוחד. 30 שנה אחרי, כשהבטתי בלב הצבעוני שיצרתי תחת פיקוח מדוקדק ואפילו קיבלתי מחמאות מהמדריכה על הביצוע, יכולתי לחוש גם את לבי שלי מתרחב. בדיוק כשנזכרתי בתחושה המוכרת מהילדות, בה מדגדגות טיפות של דבק את קצות האצבעות לפני שהן מתפשטות בלי כוונה רעה בשלל חפצים בבית, נכנסה לחדר אריאל, אוטוטו בת 4. "אפשר לשחק אתכם, אולי נשחק?", שאלה בחיוך ונטלה לוח מחיק עם עט צהוב המחובר אליו בחוט. "אני אוהבת לשחק בזה, זה עושה.. זה עושה..". "תגידי לוח מחיק", לחשה שי. "מחיק!", צעקה אריאל בתגובה. "אני גם אוהבת לשחק ברכבת החיות". דקה לאחר מכן שכנעה שי את כולנו לצאת לסיבוב יצירה נוסף, כי על פי מילון השושים "זה לא הוגן שרק לאריאל לא תהיה בובת אצבע".

פעם נוספת ציירה לב גדול וכחול על דף, גזרה אותו במספריים ורודים ואפשרה לאחותה לבחור יותר חרוזים מהבובות הקודמות לפני שנטלה לידיה את "הדבק סטיק". "הכי אני אוהבת לשחק עם אחותי הגדולה!", הכריזה אריאל וקצת פספסה את עניין ההמתנה לייבוש הדבק, כשמילאה בו את ידיה ופנתה לעבר המטבח בהכרזה חדשה: "בא לי משהו לאכול". שעה קלה לאחר מכן, כששכבו לישון במיטת הקומתיים ונענו לבקשתי לדאבל חיבוק ונשיקה, לא שכחו להדגיש: "תודה שיצרת איתנו, אבא". ושי הוסיפה בטון רציני: "אל תשכח לבדוק בבוקר את הבובות אצבע, אי אפשר לשחק איתן לפני שהדבק יתייבש. לילה טוב". לא שכחתי.  

 

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן