ב' זה בית המרחב שאמור להיות מוגן

עשרים ושניים פרקים למשך כ- 22 שבועות,  על פי המושגים הנכללים באג'נדה הפמיניסטית, החברתית והפוליטית שלי לפי סדר הא"ב. והשבוע ב בית המרחב שאמור להיות מוגן

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי

לאות ב' אנחנו מגיעות.ים בשבוע בו חצי מדינה בבידוד בית בשל ההחלטה הלא מבריקה במיוחד להתחיל את שנת הלימודים ב- 1 בספטמבר, בידיעה ברורה שתוך זמן קצר ישהו שיעור ניכר מתלמידות ותלמידי ישראל בבידוד, עם משפחותיהםן. כלומר, מנתונים שכבר ידועים לנו כעת על מה שהתחולל בקורונה – עם אמא, שתשלם מחיר כלכלי ותעסוקתי ניכר על חלוקת התפקידים הלא שוויונית בתא המשפחתי. 

אז בואו נדבר על המילה "בית". 

יש מספר מרחבי דיכוי מגדרי, שהמילה "בית" מופיעה בהם. המשמעותי הוא הבית בו אנו גדלות, והבית בו אנו חיות. בית הגידול המסורתי לנשים וגברים, הוא בית פטריארכלי לעילא ולעילא. כלומר: הבנות עוזרות להוריד מהשולחן, מכינות שעורי בית, מזמינות חברה למשחק ב- 1:1 ומתנהגות יפה, הבנים מפתחים כישורים חברתיים, כישורי מו"מ, בונים הערכה עצמית אפקטיבית ומתאמנים על הישרדות רטורית בג'ונגל התחרותי של החיים. זה, עוד לפני שבחנו את המודלינג שנותנים ההורים: בבחירה מגדרית של מקצוע, בשעות עבודה מחוץ לבית, זהות המטפלת (לרוב) העיקרית, מי אחראי.ת על קניית בגדים ואוכל ומי על קניית מכונית או גאג'טים יקרי ערך, מי מקבל.ת מיקסר ליום ההולדת ומי אייפד עדכני שמשרת אותו תעסוקתית ומעמדית. אני מניחה שרבות ורבים יאמרו לעצמם ש"אצלינו זה לא ככה", אבל אז באה הסטטיסטיקה, שהיא המקום היחידי בו לא ניתן להתכחש לאמת, ומספרת לנו שרק ב- 15% מהמשפחות בישראל, חלוקת התפקידים בבית היא לא מגדרית. 

וזה, במשפחות הנורמטיביות. אלו בהן אבא לא אלים, לא כועס על אמא כי העזה לפרגן לעצמה מגפיים, בעודו קונה לעצמו שעון או טלפון באלפי שקלים באיזה תירוץ עלוב של "אני צריך את זה לעבודה", לא לוקח את הבנים "לטיול של בנים" ומשאיר את הבנות בבית "ללכת לשופינג עם אמא", לא בוגד (עוד מושג ב- ב') באמא כי מותר לו (הוא גבר) ואז מכריז עליה כעל בוגדת ונואפת ברבנות, בגירושין בהם הוא מנסה לגזול אותה מכל רכושה ואז להגדיל לעשות ולהשתמש בילדים כקלף מיקוח, תוך איום לקחת ממנה את המשמורת אם לא תיכנע לדרישותיו. גם לא דיברנו על משפחות בהן הבית הוא הסיוט לכל החיים של מי שמוטרדות ונאנסות על ידי מי שאמור לשמור עליהן. 

לא בכדי, הבית הוא אחד המרחבים החשובים ביותר לשינוי ולמעבר מחברה פטריארכלית לחברה שוויונית, שרואה בנשים בנות אדם.  כשאני אומרת לנשים לא להתחתן (בשום צורה חצי רשמית או רשמית של נישואין, וודאי שלעולם לא להירשם כנשואה ברשומות המדינה), וכשאני מציעה להן לחיות ביחד עם בן זוגן רק אחרי שחתמו על הסכם, מה שאני רואה לנגד עיני הוא אותו שינוי נחשק ממרחב של דיכוי למרחב תומך, מעשיר ומכבד. הבית לא חייב להיות כזה, שתורם להסללת ילדות לתפקידים מסורתיים, חולשה כלכלית ומרחב רב מדי ממוקדי השפעה. במודלינג נכון של זוג הורים שחיים יחד ללא נישואין מתוך הכרה שוויונית הדדית בערכם כבני.ות אדם – הבית יכול לשרת נשים מבלי להסיג אותן לאחור. נסו ותהנו. 

יש עוד שני מרחבים שמתחילים במילה "בית": בית ספר, ובית משפט. לבתי הספר יש עוד דרך ארוכה לשוויון, אולם תליית השילוט בעברית הרב-מגדרית במאות בתי"ס ברחבי הארץ וההכרה של חלקם על מעבר לפנייה לשני המינים בכל הניירת הלימודית והאדמיניסטרטיבית, הם התחלה טובה. 

באשר לבית המשפט, הרי שביום שבית המשפט יפסיק להיות חותמת גומי של מנגנוני רווחה מוטים מגדרית (המון נשים שפועלות לביסוס הפטריארכיה, באופן אירוני), של מערך ההשמה החוץ ביתית ולהפריד אימהות מילדיהן בעוון עוני, ביום בו בית המשפט ישאף לצדק ולא לפרגמטיות משפטית ויטיל עונשים הולמים על פשעים נגד נשים ויכפה יחס הולם של כל המערכות כלפי נשים נפגעות – ניתן יהיה לומר שהוא מקום שכבוד לבוא בשעריו. 

בין הזמן הזה לזמן שכולנו נגיע לבית אחר – בית עלמין (עוד מוסד שכדאי לצמצם משמעותית ולמצוא פתרונות יותר אקולוגיים להפטר מגופותינו), יש לנו הזדמנות לשנות את מה שקורה בבית. בשביל זה, על כולנו להתגייס למשימה. 

שנה טובה. 

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן