"אם אבא שלי היה רואה את מה שקורה בארץ הוא היה מזדעזע", כך אומרת אתי טוראל, תושבת רעננה, בתו של אליהו פולק ששרד את השואה, נפל בשבי המצרי, שוחרר ושב להילחם על המולדת שכל כך אהב. פולק, יליד צ'כיה, תושב רעננה שנפטר לפני שנתיים בגיל 96. כמי ששרד את זוועות השואה, העינויים בשבי ונלחם בדבקות על החיים במדינה – הוא הותיר אחריו צוואה לא כתובה: "תגנו על המדינה ותהיו מאוחדים".
בימים אלה כשבין גבורה לזיכרון בין שואה לתקומה, עם ישראל מתייחד עם מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר כדי לבסס את קיומה של מדינת ישראל. כשחושבים על המחיר הכבד ביותר שאדם יכול לשלם – עולים לצד השואה גם תמונות מתוך השבי, שמזכירות את העדויות של החטופים שחזרו משבי החמאס. אדם כזה הוא אליהו פולק שנפטר לפני שנתיים והשאיר אחריו יומנים וספרים שמתארים את קורות חיו ואת מה שעבר בשואה ובשבי – ולמרות זאת לא ויתר על החיים והקים משפחה לתפארת.
"אבא מאוד אהב את המדינה ואת משפחתנו הקטנה. הוא שרד את אושוויץ, בזכות הידע שלו בחשמל. הוא התקין את כל מערכת הגדרות סביב המחנה. כשהוא יצא משם הוא שקל 25 קילו. אמא ואבא נפגשו בתום המלחמה. הם התאהבו ולימים התחתנו. אבי איבד את כל משפחתו בשואה וממשפחתה של אמי, נותרו רק ארבעה. אמי- גולדי לימים זהבה, עבדה במחנות במילוי פצצות, דבר שהשפיע בהמשך על בריאותה. שניהם סבלו ועברו תופת אך החליטו להיאחז בחיים והביאו אותי לעולם".
סיפרת שאביך נפל בשבי המצרי. מתי נודע לך על כך?
"הורי לא הסתירו את זה ממני, גם לא את העובדה שהיו בשואה. הם פשוט לא דיברו על כך בצעירותי. הם היו אנשים של עבודה לא של דיבורים. הם הגיעו לפתח תקווה שם שוכנו בחדר בביתו של תושב העיר. בהמשך עברו להתגורר בקריית אונו ובסוף חייהם עברו להתגורר ברחוב ברנר ברעננה – בניין שכעת עובר תהליך פינוי בינוי על ידי חברת 'קידר מבנים'. אבי עבד בסלילת כבישים ובתחום החשמל. הוא למעשה בנה את הארץ במו ידיו. אמי תפרה ותיקנה תקים ומזוודות. למרות כל מה שעבר עליהם – גדלתי בבית פתוח וחופשי. לא הרגשתי את מה שילדים אחרים כדור שני לניצולי שואה חוו. לאחר שהתחתנתי, אבי סיפר לי על הזוועות שעבר בשואה וגם על הנפילה בשבי והעינויים שעבר".
מה הוא סיפר לך על השבי והאם זה מתחבר לך למה שקרה ב-7.10?
"אבי התגייס לכל המלחמות. במלחמת העצמאות הוא נפל בשבי המצרי בקרב בקיבוץ ניצנים ב-7.6.1948. 33 ממגני הקיבוץ נהרגו – בניהם חיילי גבעתי. 4 נרצחו ו-106 נחטפו על ידי המצרים. אבי היה אחד מהם. הוא סיפר לי שבשבי היה לו קשה יותר מהמחנות בשואה. המצרים עינו אותם והתאכזרו אליהם. נתנו להם להרים לבנים כבדות, לזחול בקוצים והכו אותם. בזמן שנשבו, אחת הלוחמות בשם מירה ירתה לעבר קצין מצרי, פגעה בו והרגה אותו. החילים המצרים ירו בה וכרתו את ראשה. היום בדיעבד אני מקשרת את הרוע לכל הזוועות שהתרחשו בטבח בעוטף עזה ובמסיבה ברעים. ליבי עם משפחות החטופים. אני יודעת מה הם עוברים".
האם אביך האמין בשלום?
"הוא מאוד רצה בכך אבל היה מפוכח. אחרי השבי הוא ידע עם מי יש לנו עסק".
מה הוא היה אומר על המצב במדינה אם הוא היה בחיים?
"הוא היה מזועזע בעיקר מהטבח. הוא שרד את השואה ואת השבי המצרי כדי לבנות את המדינה ולהגן עליה. לחזות בזוועה כזו שהתרחשה מתחת לאפנו? הוא לא היה מצליח לעכל דבר כזה. מעבר לכך הוא תמיד הטיף לאחדות העם – דבר שאיבדנו. הוא אמר שאנחנו חייבים להיות מאוחדים – ששרדו את השואה, הקמנו מדינה ובכל זאת אנחנו מנסים 'לאכול' אחד את השני".
אביך כתב 3 ספרים שהם מסמכים נדירים ומספקים לנו הצצה לחיי היהודים שנלחמו למען הקמת המדינה. ניסיתם להוציא אותם לאור?
"אבא כתב שבעה יומנים בהונגרית בזמן שישב בשבי. מהצבא לקחו את יומניו כדי להפכם לספרים אך התחרטו. הם לא רצו לפגוע ביחסים עם המצרים שהתייצבו מאוחר יותר. אבא לא ויתר והחליט לכתוב את ספריו בעצמו. בהמשך שנולדו נכדיו, הוא סיפר להם את מה שלא סיפר לי בילדותי ואף הראה להם את המספר שקועקע על ידו. בשלושת ספריו הוא תיעד את עברו ואת התלאות שעבר בשואה, את נפילתו בשבי ואת חייה של אימי וקורות משפחתה. אבי חיי באופטימיות ובשמחה עד לרגעיו האחרונים. הוא היה מסופק מכך שעלה לארץ, התחתן והקים כאן משפחה".
