השבוע התפרסם כי הפולנים שוקלים את הפסקת או צמצום המסעות של בני ובנות הנוער לפולין. מה שעבר לי בראש היה: שהחיינו, מתוך שלא לשמה, בא לשמה. המסעות הללו, שהם הביזוי האולטימטיבי של זכר השואה, מהול בחטא הגאווה, זריעת לאומנות מהסוג הבזוי ביותר והתעמרות חברתית-כלכלית בתלמידות ותלמידים ומשפחותיהם, זרועים בכל כך הרבה חטאים חינוכיים וחטאים שבין אדם לחברו/ה, שקשה להתחיל בכלל לפרט את כולם.
לכן, לא פולין צריכה היתה להפסיק את המסעות הללו. ישראל היא זו שהיתה אמורה לשים סוף לתעשיית הפורנו-שואה הזו, לפני שנים. כולה מיסחור זכר הנספים, צינית, מעוררת חלחלה. וככל שהפולנים הם אומה גזענית, אכזרית ודוחה בעיני (ככלל, עשו טובה ותחסכו לי את הטפת היוצאים מן הכלל) ואחראים לשואת יהדות פולין לא פחות מהנאצים עצמם, בעניין זה הם צודקים: המסעות משמרים אינדוקטרינציה בינארית של שנאה. "אנחנו הקרבנות הטובים", בתסמונת המצור מול כל "העולם הרע". זו הטמעת לאומנות מהסוג הנחות, במקרה הטוב, בנפש בני ובנות נוער שיכולת ההכלה שלהם עדיין לא מתקרבת לבשלות. באופן אירוני, זו גם מחיקה מאוד ישראלית של הזיכרון הקולקטיבי היהודי. ועוד לא דברנו על התעשייה שהתפתחה סביב ארגון המסעות, העלויות שמושתות על המשפחות, הפוזיציה הקשה והמשפילה של "צדקה" הנאספת לאלו שמשפחתם לא יכולה לממן, וכולי וכולי.
מכל מה שהיה לי לומר, בחרתי לשתף אתכם.ן בציטוט מתגובה מושקעת, ממש ספרותית, שכתבה לי אחת הגולשות, עפרה דרורית שרפקין, שהיא גם חברה ותיקה לדרך. ואלו מילותיה:
"אנחנו מאוד מאוד דומים לפולנים, רק עם קצת פחות נימוס. הדמיון מדהים. חוץ מזה, אנחנו יודעים על השואה הרבה יותר מהם. רובם כמעט לא יודעים עליה כלום. בוורשה זיהיתי את הרחובות מסיפורים שקראתי בהיותי נערה. למשל, מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים. עלינו על הגשר בדרך למסעדה מסוימת, בעודי עולה אני מזהה את המקומות שדמיינתי בילדותי. קוראת בשמות הרחובות (שחלקם שונו). אני אומרת לחברתי ובעלה, כאן היו עורכים את האקציות. מהכיכר הזאת הובילו את היהודים לאאושוויץ. הם חושבים שאני הזויה. ״אף פעם לא היית בפולין. את מסתובבת כאן כאילו נולדת פה, אבל זה לא הגטו היהודי״. אני מתייבשת, ומתביישת שפתחתי את הפה. נכנסים למסעדה הממוקמת ממש באותה כיכר. אני מעיפה עוד מבט אחורנית, ורואה ממש מעליי שלט ענק עם התמונה המפורסמת של האקציה – וכיתוב באנגלית – מכאן הגרמנים לקחו את היהודים לדרכם האחרונה. אני מראה להם את השלט. הם מעולם לא שמו לב לזה. עבורם זוהי כיכר העיר, המקום שבו שיחקו וצפו במופעי קרקס בילדותם. לאחר שלושה ימים אני נוסעת ברכבת לקראקוב. הנסיעה – חוויה מתקנת: אני פוגשת ברכבת את מי שהיום הוא מדריך המחקר הנוסף שלי. שותים שאנדי בקרון המסעדה, רואים איילות ועופרים ביערות שבהם עוברת הרכבת. מגיעה לקראקוב. מקבלת במלון יחס של אח״ם ואוכל כשר שמובא כמנחה יוצאת דופן לחדר עצמו. (לא הזמנתי רום סרוויס). בחדרים האחרים ״משלחות״ מהארץ. שומעים אותם בכל המלון. מטריד למדי. ברחובות פליירים זרוקים בכל מקום עם הזמנה לבקר באושוויץ. כמות השואה הממוסחרת והמנותקת שיש שם מזעזעת. לא נוסעת לאושוויץ, כמובן. מה יש לי לבקר בבית הקברות הממוסחר של העם היהודי??? בשבת, מטיילת עם חברתי הפולניה מרתה ברחובות. בני נוער ישראלים חצופים בכל מקום. כיתובים בעברית על כל צעד ושעל. מעל הכל – מדריכים מרעילים. המשפטים מלאי הגעגועים לעיירה הפולנית שאני שומעת בשעת הטיול הזאת שוברים אותי. אני מנחה את מרתה במסלולי השואה בגטו וברובע היהודי הכתובים עברית. היא למדה וגרה כאן ארבע שנים ואף פעם לא הכירה את המסלול הזה. בואי, אני אומרת לה. זה לא מקום להסתובב בו. היא מבקשת שאומר לה מה אומרים לנוער. אני אומרת לה שתעזוב. היא אומרת לי: מלמדים אותם לשנוא פולנים. אני עונה לה, לא, מלמדים אותם שמוצאם מהשטייטל, שנשים הן קניין הבעל, ושכל מטרתן בחיים זה ללדת ילדים שילכו לצבא ויילחמו בערבים שהם כידוע צאצאי הגרמנים וממשיכי ההשמדה. היא מזדעזעת, אני מתחרטת שהשמצתי את בני עמי השרוטים. הפער בין תפיסת הפולנים את השואה לבין התפיסה שלנו הוא בלתי ניתן לגישור. הדבר היחיד המשותף היה המסחור שלה. אני מאושרת שזה ייפסק, היינו צריכים לעשות זאת בעצמינו".
וכל המוסיפה גורעת.
