ההגדרה המתבקשת "הפנים של רעננה" לא ממש מתיישבת עם אופייה הצנוע של חניה שמיר, אבל שלל התיאורים והסיפורים המרתקים שמועברים בשטף ובהתרגשות של מי שחיה אותם על בשרה גם כיום, לא מותירים מקום לספק. שמיר היא המקור האולטימטיבי לכל מה שרציתם לדעת על רעננה ולא העזתם לשאול. "אני אמנם לא זוכרת מה עשיתי אתמול או היום בבוקר, אבל יודעת הרבה פרטים שאנשים שכחו מזמן. אני לא מרגישה "הפנים של רעננה", אבל כשאני מספרת על משהו ישן שנשכח מזמן, עושה לי טוב שהעלו אותו מחדש", היא פותחת בראיון חגיגי בראי ההיסטוריה ל"רעננה ניוז". "כשאני פוגשת אנשים שאומרים לי שהם מכפר סבא, הוד השרון או הרצליה, אני אומרת 'לא נורא', אבל להיות מרעננה זה נפלא. יש אנשים שהזיכרונות מהעיר חקוקים אצלם, ולמרות שעברו כבר לפני שנים ארוכות לעיר אחרת, הם עדיין מזדהים כרעננים. כבר אין הרבה רעננים מקוריים, אבל אלו שכן נותרו מעורבים ובעלי זיקה אמיתית לעיר".
דוגמה מאלפת לשימור קשרים "רענניים" היא שולפת כלאחר יד. "ב-1949 הייתי שבועות ספורים לפני החתונה שלי והתחלתי ללמד לראשונה בכתה א'. במשך חמש שנים לימדתי את הילדים ומזה כשני עשורים אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשנה, בכל פעם אצל מישהו אחר ומחליפים סיפורים וחוויות – אני כמחנכת והם כתלמידיי. אגב, כיום הם בני 76".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך מהעיר?
"הייתי בת שנתיים וחצי. רציתי להיכנס כדי להיות עם הילדים בגן בבית העם, אבל הגננת לא הסכימה. ברחתי מהצריף בו גרנו, מרחק של כ-200 מ'. לא היה כביש אלא דרך מלאה בצמח החילף שהיה מאוד לא נעים. לא הייתי מהגבוהות וכמעט שלא ראו אותי. ביציאה מבית העם הייתה מעין שוקת שבורה יצוקה מבטון, כשלכיוון צפון היה קיר עם ברזי מים זורמים, מהם שתו בעלי חיים באזור. שם מצאתי בקבור שבור, הכנסתי את היד ושיחקתי עם חתיכות הזכוכית עד שנפצעתי. ירד לי דם והתחלתי לצרוח. הגננת והאחות הגיעו מיד, אבל למרות שנתנו לי סוכריה לא הפסקתי לצרוח. הודעתי לגננת שאפסיק לבכות רק אם תכניס אותי לגן וכך היה. כמעט ארבע שנים הייתי שם, הילדה הוותיקה מכולן".
מה המאפיין הבולט ביותר של העיר עבורך?
"לא היו דברים גדולים ומסעירים שזוכרים אותם. אני זוכרת שהוריי היו מספרים על "אחרי הפריצה" או "אחרי המלחמה", אבל במושבה הזו לא היו אירועים של לפני ואחרי. הכל התנהל על מי מנוחות והאמריקאים, שהיו המייסדים, העניקו חיים מסוג אחר. רק בשנת 1939 המנדט הבריטי אישר את הפיכתה של רעננה למושבה מנדטורית, והיו פועלים רבים שקיבלו זכות הצבעה רק לאחר שהפכו לממברס – בעלי נכסים או נחלות, והופיעו ברשימות השמיות".
תלמידה, מחנכת, מנהלת
לגבי המקום שהכי מסמל את רעננה עבורה אין כמובן שאלה. מדובר בבית העם בו גדלה והתחנכה כילדה בגן, ובמקום בו עמד הקימה לימים את מוזיאון "חדר ראשונים" למורשת העיר, כיום בבית יד לבנים. שמיר, אוצרת המוזיאון מראשיתו אי שם בשנת 1989, מספרת איך עד היום מגיעים אליו תלמידים והעירייה מקיימת בו סיור מודרך לאורחים מחו"ל. לוקיישן משמעותי נוסף הוא בית הספר "מגד" הראשון ברעננה, שקיים משנת 1926. בתחילת הדרך נקרא בית הספר העממי ולאחר קום המדינה הפך לממלכתי א'. "המורה, משה דוד מגד, הוזמן לגור בעיר וללמד את מי שהיו בגיל בית ספר", נזכרת חניה. "הוא גר בצריף שלא הייתה בו רצפה אלא אדמה מהודקת, ובאחד החדרים הגיעו ללמוד 12 תלמידים בארבע כתות. עד היום יש במוזיאון את הדף האורגינלי עם שמותיהם והכתות בהן למדו. שניים מהם היו בניו של המורה, מתי ואהרון".
כאמור, בשנת 1949 הפכה למורה במוסד בו למדה. לימדה כמעט הכל – מעברית ודקדוק, עבור בחשבון וידיעת הארץ ועד תורה שבעל פה. ומה עם היסטוריה? "לימדתי שנה אחת והחלטתי שלא אמשיך כי אני מכניסה לשם את מה שאני חושבת וזה לא טוב", היא מוסיפה בחיוך. בשנת 1970 התכוונה לעזוב ולעבור ללמד בחטיבת הביניים, אלא שהמנהל דויד יואלי חלה ושמיר התבקשה להחליפו. כך נשארה במוסד המזוהה עמה כל כך במשך 15 שנים נוספות. על הקשר ההדוק שנשמר עד היום עם תלמידיה הראשונים כבר סיפרנו.
על השינויים במערכת החינוך בשנים האחרונות היא מעדיפה לא להרחיב: "אני לא מתערבת ולא מביעה את דעתי. מי שלא נמצא בפנים לא יודע מה השיקולים ולא יכול להעביר ביקורת". מנגד, על המציאות הבלתי אפשרית של לימוד בזום יש לה בהחלט דעה מוצקה: "הכלה שלי מלמדת בכיתת מחוננים בתיכון 'אביב' וזה קשה מאוד. כל שיעור הוא מאמץ פיזי ונפשי עצום. בכל רע יש גם טוב והזום הוא כלי שאין לזלזל בו, אבל הבעיה היא איך להקנות את הצורך גם לתלמידים. הרוב צריכים את המילה הטובה, הטפיחה על השכם וגם שיישארו לידם כמה דקות ויסבירו כשיש קושי. יש לי גם נכד באוניברסיטה שאמר לי כמה קשה ללמוד בדרך הזו. אין חוכמות – איבדנו שנה ברמה החינוכית, החברתית והנפשית."
אין אור בקצה
חניה (ח' בצירה) שמיר קרויה על שם סבתה שהייתה יהודייה-אוקראינית. מזמן כבר לא ילדה, אבל בגיל מדייקת ומקפידה: היא בת 93 וארבעה חודשים. בעלה, משה שמיר (הפלמ"חניק, היא מדגישה) נפטר לפני 14 שנים וחצי. אם לשלושה ילדים וסבתא לתשעה נכדים ו-13 נינים. על סף גיל 13 גויסה להגנה והמשיכה להתנדב עד לאחר מלחמת השחרור, אז עברה להוראה. היא אפילו זוכרת את המשכורת הראשונה שהרוויחה כמורה: 28 לירות טבין ותקילין. עד היום היא מכהנת כחברת הנהלת העמותה לאזרח הוותיק ברעננה – לה מרכז יום, מרכז אלצהיימר ומרכז תרבות, כושר ופנאי. בבחירות האחרונות נכללה ברשימתו של ראש העיר חיים ברוידא, והשניים שומרים על קשר מצוין. בימים האחרונים התחסנה כנגד הקורונה, אבל מטבע הדברים רחוקה מלקיים סדר יום שגרתי ופעיל.
"אי אפשר להיות פעיל בקורונה. כולם מקטרים, כל אחד מסיבותיו, אבל הכל הפך לדייסה אחת גדולה", היא אומרת בעצב. "הקורונה כמובן לא תלויה בנו, אבל ההתנהלות סביבה היא דבר נוראי ולא צודק. אם הילדים בבתי הספר לא מקבלים חיסונים כי הם "כאילו" מוגנים, למה שיהיו בבית וישגעו את ההורים, או לחלופין יסיימו ללמוד בשעה מסוימת וההורים יצטרכו להפסיק את העבודה. בהרבה מאוד דברים פשוט אין היגיון".
המצב הבעייתי מרחיק אותה מבני משפחתה. "זה נורא קשה, יש כאלה שלא ראיתי כבר חמישה שבועות", משתפת חניה. "היה לנו מפגש משפחתי בין הסגר השני לשלישי. לבכור שלי מלאו 70 והתכנסנו אצל אחד הנכדים שגר ביישוב כליל בגליל המערבי. מזל שיש את הטלפונים החכמים ואפשר לצלם בווידאו ולראות את כולם".
למה את הכי מתגעגעת ברעננה?
"לתרבות שנעלמה, זה כל כך חסר. אין הרצאות, אין מוסיקה ואין תיאטרון, כלום לא אותו דבר. מדי פעם אני רואה שטויות בטלוויזיה כדי לא לחשוב על המצב".
מה החזון שלך? איזו רעננה היית רוצה לראות בעתיד?
"יש לי רגשות לגבי מה שהייתי רוצה, אבל האמת שבגלל הקורונה אני לא במצב לדבר על זה. זה לא שיש אור בקצה המנהרה ואפשר לומר שבעוד זמן כלשהו נחזיר את החיים בכל הכוח. לצערי לא רואים את זה וגם לא מרגישים את זה".
מה אנחנו יודעים על רעננה?
יום הולדת: 2.4.1922 הוא יום הולדתה של רעננה ביום זה הגיעו 9 המתיישבים הראשונים עם 2 עגלות ציוד והחלו בחפירת באר המים הראשונה.
רעננה המועצה: בינואר 1936 הכריז המושל הבריטי על רעננה כמועצה מקומית. ב10 ליוני 1981 נפרדה רעננה מתואר המושבה והוכרזה רעננה לעיר.
מנהיגי רעננה: ברוך אוסטרובסקי ראש המועצה המיתולוגי כיהן בתפקיד מ 1931 עד 1959 עם שנתיים הפסקה. אחריו כיהנו בתפקיד 8 ראשי מועצה ועיר.
ראש העיר המכהן חיים ברוידא יליד רעננה נבחר ב 2018 לתפקיד
תושבים ברעננה: נכון לסוף 2019 מתגוררים ברעננה 75,422 תושבים ולפי נתוני הביטוח הלאומי 79,083 תושבים רשומים בקופות החולים בעיר.
רעננה מדורגת בדרוג 8 מתוך 10 במדד כלכלי חברתי והשכר הממוצע ברעננה 14603 לעומת 10774 שכר ממוצע ארצי (נתונים מתוך אתר ביטוח לאומי נכון ל 2018)
חינוך: רעננה התגאתה תמיד באיכות החינוך בעיר ומשיגה אחוזי זכאות לבגרות גבוהים 87.4 מתלמידי התיכון ברעננה זכאים לבגרות ו33 בתי ספר פועלים ברעננה.
איזורי תעסוקה: ברעננה 2 איזורי תעסוקה מרכזיים המעסיקים בעיקר עובדים בתעשיית ההיטק, על השלכות משבר הקורונה על מצב התעסוקה העתידי בעיר נכתוב בקרוב.
בטח תרצו לדעת ש: לרעננה יש 2 נציגים בכנסת איתן גינזבורג ראש העיר לשעבר ומיכל קוטלר וונש שניהם מסיעת כחול לבן. יש גם נציג נוסף מנכ"ל הכנסת סמי בקלש גם הוא תושב רעננה.
גם את הסופר אשכול נבו תוכלו לראות ברחובות העיר .
אבל הנציגה הבכירה של רעננה היא ללא ספק נועה קירל.
תגובה אחת
אכן , כך נולדה עיר בישראל.