אם הייתם שואלים את שני קיטלרו מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, התשובה האוטומטית הייתה צלמת. ככה זה כשמאז ומתמיד את ידועה בחבר'ה כמי שמתעדת הכל, ובהגזמה. מצד שני, מסלול החיים כיוון אותה לקריירה מאחורי הקלעים בעולם הטלוויזיה, ולקח לה זמן להתבשל עד שהבינה כי ייעודה האמיתי הוא מאחורי עדשת המצלמה.
כיום, הג'ינג'ית שמעידה על עצמה כחבילה שלמה הכוללת היפראקטיביות מהולה באנרגיה מתפרצת, היא צלמת מגוונת שיכולה להעניק לכם תמונות פרופיל לאינסטוש ולפייס, משם תמשיך לצילומי תדמית ואווירה שיכולים להתבצע במבחר לוקיישנים אטרקטיביים, תתבל בתיעוד של העצמה נשית ליום הולדת או לכבוד יום האישה, ותקנח בצילומי ניו-בורן ובוק בת מצווש נוצץ וחווייתי בסטודיו הפרטי.
"תמיד אהבתי לצלם ומאז ומתמיד כולם ידעו שאני זו שמתעדת ה-כל", פותחת קיטלרו בראיון לרשת "דימדיה ניוז". "כילדה חלמתי לקבל מצלמה, אבל ההורים לא הסכימו. כשהגעתי לגיל בת מצווה, היה ברור שבניגוד לאלו שרוצות שרשרת נוצצת עם לב והשם חרוט עליו, אני רוצה מצלמה. זה היה ברור לכולם – מההורים, דרך הדודים ועד החברים. בסוף יצא שקיבלתי שלוש מצלמות, זה היה ממש מרגש ומשמח". בניגוד לעידן הדיגיטלי, בו לחיצה קטנה בסלולארי משדרת כל צילום בתפוצת נאט"ו לכל הרשתות החברתיות, שני זוכרת ימים אחרים. "אז היה פילם עם 24 או 36 תמונות וזהו. כשהן נגמרו, שלחנו אותן לפיתוח והיה צריך לחכות משהו כמו שבוע עד שיגיעו. בכל פעם התרגשתי מחדש לראות מה יצא".
לפני כשמונה שנים לקחה את בתה האמצעית נעמה לצילומי ניו-בורן, ונדלקה בן רגע. "אני הכי אוהבת ילדים ותינוקות והבנתי שאפשר לשלב את זה עם חיי המשפחה", היא מתארת. "עם זאת, זה לא היה פשוט. הייתי במקום אחר ולקח זמן עד שהתבשלתי עם עצמי". שלוש שנים קדימה אזרה אומץ והלכה ללמוד בסטודיו לצילום "גברא" בתל אביב, שם קיבלה מחמאות על התמונות שצילמה והשתעשעה שוב ברעיון לשנות כיוון. לאחר חופשת הלידה עם בתה השלישית, מיקה, שבה לסטודיו להמשך לימודים מתוך ידיעה שזה מה שהיא רוצה לעשות. "שם החלטתי שאני רוצה לצלם, להקים עסק ולעשות את זה בפול פאואר", היא אומרת"
הקעקוע של אהרוני
כאמור, בעבר המצב היה שונה בתכלית. חלום ילדות נוסף של קיטלרו היה לעבוד בטלוויזיה ולאחר לימודים בחוג לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, החלה לעבוד בתכנית ההיכרויות של גלית גוטמן כסקאוטרית, תפקיד על התפר שבין מלהקת לתחקירנית. בהמשך עברה לתפקיד דומה ב"דייט לסטרייט", התכנית של אביעד קיסוס ושחר סגל, ומשם התקדמה לתחקירנית בתכניתה של ג'ודי שלום ניר מוזס, כשערכה ראיונות מקדימים לטאלנטים. שם גם החלו החריקות.
"הייתי צריכה להציק למרואיינים עם שאלות", היא משחזרת. "עשיתי פעם תחקיר על אדיר מילר וכל פעם העורכת רצתה עוד שאלה או בירור. התקשרתי אליו שוב ושוב והוא היה נחמד וענה בנימוס על הכל, אבל לי היה מאוד לא נעים. או בתחקיר על ישראל אהרוני, כשביקשו לשאול על קעקוע שעשה – למה, כמה, מתי ואיפה. בכל פעם להתקשר שוב עם עוד שאלות כדי שהתחקיר יהיה עמוק יותר. שיגעו אותי. אני אוהבת להקשיב ולדלות פרטים, אבל שם הבנתי שחטטנות יתר היא לא בשבילי".
בשלב מסוים העורכת הראשית הבהירה את הכיוון עם משפט בנוסח "תחקירנית את לא, את מתאימה יותר להפקה". חברה בערוץ הבידור דאז עטה על המציאה, וקיטלרו מצאה עצמה מפיקה שורה ארוכה של תכניות בערוץ – מתקופת "המצעדים" בהם נבחרו רגעים גדולים משלל טלנובלות, עבור בתכניות "תחנות בזמן" עם עדן הראל ו"שיחת נפש" עם יורם יובל, ועד התכנית הזכורה לחובבי הז'אנר, "יום בחיי", עם אושיות דוגמת הזמרים משה פרץ, דודו אהרון ומרגול. לאחר כשבע שנים בתחום הרגישה מיצוי, עברה ללימודי הצילום והשאר היסטוריה.
ספה נפתחת
שני קיטלרו תחגוג בקרוב יום הולדת 43. נשואה ליניב ואמא לאילה (11), נעמה (8 וחצי) ומיקה (4 וחצי). חיפאית במקור, אבל רעננית גאה בעשור האחרון. לביתה הנוכחי בשכונת הפרחים עברה על מנת להקים סטודיו לצילום בקומת המרתף, זאת כאמור לצד צילומי חוץ. בפורים אשתקד השיקה את הסטודיו החדש, אלא שהקורונה עצרה הכל ואת הצילומים החליפו סגרים וימים ארוכים עם הבנות בבית. עם דעיכתה הנוכחית שבה לצילומי החוץ, ובתקופה הקרובה היא מקווה להעלות הילוך גם בגזרה הביתית.
"לבחירת הלוקיישנים אני עושה שיחה מקדימה כדי להבין לפי סוג הצילום אם כדאי לצלם בסטודיו או בחוץ", היא מרחיבה. "תינוקות למשל אי אפשר לצלם בחוץ, כי הם צריכים תנאים מאוד מסוימים שיש רק בסטודיו. מנגד, בנות מצווה מעדיפות לרוב צילומי חוץ על רקע פריחה".
האימהות של קיטלרו היא חלק בלתי נפרד ממנה, ובמסגרת זו שדרגה את הסטודיו כמותאם לא רק לילדים, אלא גם עבור אלו שהביאו אותן לעולם. "אני יודעת כמה ילדים יכולים להיות חסרי סבלנות, ולכן יש בסטודיו גם פינת משחקים לילדים, לצד קפה ועוגיות להורים, הכל באווירה נעימה ואני מארחת את כולם בשמחה". שדרוג נוסף הותאם לצרכים של צילומי הניו-בורן. "אימהות לפעוטות עייפות מאוד, במיוחד עם מדובר בילד ראשון", אומרת שני. "לא פעם פתחתי את הספה, נתתי לאמא כרית ושמיכה ושלחתי אותה לנוח. בזמן הזה אני מטפלת, מאכילה ואפילו מחליפה אם צריך. כך התינוק מרוצה ומותש, וגם התמונות נהדרות", היא צוחקת.
אשר לתמונות, במציאות הדיגיטלית מדגישה שני שהעבודה על הצילום רחוקה מלהסתיים בצילום עצמו. "להפך, זה רק החלק הקטן", היא משתפת. "אחרי הצילומים יש המון עבודה על העריכה, אותה אני מבצעת בתוכנת לייטרום, שזה בעצם חדר החושך החדש, לצד תיקוני גוונים ופוטושופ כמו שריטות, פצעונים ושערות קופצות". ובנימה הומוריסטית ורצינית במקביל היא מוסיפה בחיוך: "אני לא עושה פוטושופ בובתי-פלסטיקי. הבן אדם נשאר כמו שהוא, רק עם תיקונים פה ושם. אם תרצה אפשר לקרוא לזה בוטוקס קל".
ספרי על החיבור שלך לרעננה.
"אני מאוד אוהבת שיש המון ריאות ירוקות בעיר. פארק רעננה למשל הוא מקום מקסים ועמוס בפינות חמד שאפשר לצלם בהן. יש גם המון גינות ופרדסים, כך שלא צריך לנסוע רחוק כדי לצלם. לצערי הרסו שדה שמאוד אהבתי כי בונים בו שכונה, אבל אני מתנחמת בשפע של שטחים קסומים וירוקים".
איך המשפחה קיבלה את השינוי שעשית?
"בהמון תמיכה ואהבה. בעלי מאוד רוצה שאגשים את עצמי ואצליח ותמיד מפרגן ואוהב את העבודות שלי. גם ההורים שלי, שבהתחלה לא הבינו למה הלכתי ללמוד תקשורת, נתנו את ברכתם ועוזרים מתי שצריך".
עם אמא צלמת, הבנות אוהבות להצטלם יותר מאשר בעבר?
"ברור! הבנות שלי מאוד אוהבות להצטלם, וכל היום אני שומעת 'אמא תצלמי לי ואמא תעשי לי'. אחד הדברים שהחזיקו אותי בסגרים הוא שהיה לי זמן לנסות עליהן דברים חדשים. הן זרמו עם הכל ונהנו מאוד. אגב, הבת האמצעית שלי חולמת להיות דוגמנית, כך שאם אני צריכה מודל יש לי אחת בהיכון בחדר הסמוך".
מה השאיפות בהמשך הדרך?
"לצד הפיתוח של הצילום והחיבור עם האנשים, אני רוצה ללמוד פוטותרפיה, שיטה של פסיכותרפיה באמצעות מצלמה, או במילים פשוטות יותר – טיפול בעזרת צילום. זה עוד חלום שאני מקווה להגשים בעתיד".
