רב סרן משה בר-און ז"ל תושב רעננה, עלה לישראל עם משפחתו מצרפת בשנת 2007. הוא היה הבן הרביעי במשפחה, בנם של דוד ומרילין, גדל והתחנך בבית הספר תורה ומדע ובתיכון הרצוג בכפר סבא, בהמשך עברה המשפחה להתגורר ברעננה. לדברי רבקה אחותו, סיפורו הוא סיפור של ציונות, הקרבה, ואהבת הארץ: "משה היה ילד רגיל – חברותי ומצחיק, רכב על אופניים חשמליים ברחבי רעננה ואהב את החיים. לא דמיינו שהוא יבחר בקריירה צבאית, הוא היה הראשון והיחיד שהתעקש להתגייס כלוחם".
לדבריה, במהלך הגיבוש לסיירות נפצע ולא סיים את הגיבוש. הוא התאהב בגולני, יצא לקורס מפקדים ולאחר מכן לקורס קצינים והמשיך עד שהפך למפקד פלוגה. לאורך שירותו הצטיין פעמים רבות, אך בצניעותו הסתיר את התעודות והפרסים ממשפחתו.
את בת זוגו פגש בגולני – מדריכת מערכות לחיילים והקשר ביניהם התהדק במשך שלוש שנים. "אחי הרבה לדבר על החיילים שלו ועל הביקורים בבתיהם", נזכרת רבקה ומספרת ששבוע לפני מותו, נפגש עם משפחתו בערד, לאחר חודש בתמרון. "הוא היה קליל, צחק, ולא רצה להדאיג אותנו," מתארת רבקה.
ביום נפילתו, .12.12.24, משה נכנס אחר מפקדו לתוך בית בעזה – מפקדו סא"ל תומר גרינברג מג"ד גדוד 13 של גולני נהרג, ומשה, שנכנס אחריו, נהרג גם הוא יחד עם תשעה מלוחמיו.
כדי להנציחו – משפחתו השיקה בקבוקי יין על שמו – מחווה לאהבתו ליין. וערב פסטה לזכרו שכלל בני משפחה וחברים בסיוע "פסטה נונה", המעדנייה ממנה נהג להזמין. משפחת בר-און ממשיכה את דרכו גם במעשים: בדרכים נוספות: רבקה משרתת בשרות מילואים פעיל, האחות הקטנה חתמה קבע ואחות האחרת ששירתה בשירות לאומי – התגייסה לצבא מחדש.
לגבי המשך הלחימה בעזה אומרת רבקה: "זו שאלה מורכבת. אבל כאחות שכולה, אני מאמינה שחובה להמשיך עד לחיסול חמאס. לא יכול להיות שמותם של יותר מ-800 חיילים יהיה לשווא."
משה בר-און ז"ל – לוחם, מפקד, אח ואדם שמסר את חייו מתוך אהבת מולדת. יהי זכרו ברוך.
