רגע לפני שנועה קירל עולה לגמר האירוויזיון, כשברקע הדי המלחמה – מנסים בישראל להעריך את סיכוייה להביא את התחרות היוקרתית לארץ, אבל יש מישהי שכבר מכתירה אותה כזוכה גדולה: מורתה לשעבר, סול שגיא – שנזכרת בצעדיה הראשונים ובניצוצות הפוטנציאל הגדול שהיו שם כבר בהתחלה.
סול, הקימה את הסטודיו "סול דאנס אקדמי" ברעננה בשנת 2012 שכיום נחשב לבין הטובים בארץ – בסגנון ההיפ הופ. "יש לנו נבחרות ייצוגיות שמייצגות את ישראל בתחרויות בחו”ל ואף זוכות במקומות הראשונים.
בעוד כחודשיים אנחנו טסים לפורטוגל -לגמר גביע העולם במחול עם 5 קבוצות. בינתיים כולנו כאן בסטודיו ממתינות לזכייתה של הכוכבת שלנו – נועה קירל", אומרת סול.
מתי נועה הגיעה אלייך?
"נועה הגיעה אליי בשנת 2013. אמא שלה התקשרה כדי לתאם עבורה שיעור ניסיון. היא סיפרה שנועה ממש מוכשרת, ושהיא משהו מיוחד (אז חשבתי שזה משהו שכל הורה אומר על הילד שלו).
אני זוכרת שאחד הדברים שהיא אמרה לי היה שהיא מחפשת מקום שיעצים את בתה. כשנועה הגיעה לשיעור ניסיון, ראיתי כמה היא מוכשרת ונוצר בינינו חיבור מהרגע הראשון.
איך נועה הייתה בתור ילדה?
"נועה ילדה מהממת. מעבר לזה שהיא שרה מהמם בנוסף להיותה רקדנית מעולה, היא גם בן אדם מדהים עם לב רחב. היא מאוד בלטה בסטודיו, הן בפן החברתי והן מבחינת רמת הריקוד. כל המורים נשבו בקסמה וביכולות המטורפות שלה. למרות שהיא קיבלה מיקומים מעולים והרבה סולואים – היא לעולם לא השתחצנה ותמיד התנהגה בצניעות.
תמיד מחפשת לעזור לכולם, מגיעה מוקדם כדי להיות אסיסטנטית ולהעביר חימום לבנות הצעירות. יש לה חוש הומור שנון והיא הייתה עושה לנו חיקויים ממש מצחיקים.
סול הייתה אז רק בת 23 ואם לילדה קטנה, אך קירל ראתה בה אחות גדולה וסייעה לה רבות בסטודיו. לדבריה, קירל תמיד חלמה להיות כוכבת.
מה תרם לה הסטודיו שלך והאם בזכותו היא הפכה לכוכבת?
הרבה אנשים 'תופסים' את הריקודים רק כ”חוג”. אחד הערכים המוספים שיש בבתי ספר למחול הוא החינוך למחול.
עמידה בזמנים, להפוך לחלק מקבוצה וראיית האחר,משמעת, דבקות במטרה והגעה לכל האימונים – זה משהו שרק רקדנים וספורטאים תחרותיים מבינים.
נועה היא פרפורמרית מטורפת ותמיד 'התפוצצה' על הבמה. היא הופיעה על במת יום העצמאות, במרוץ רעננה, ובכנסים באילת.
אילנה, אמא שלה, התקשרה אליי יום אחד ושאלה אותי: 'תגידי מה עשית לילדה? היא נראית כאילו היא עומדת להישבר'.
היא תמיד רקדה מכל הלב – זה נקרא אצלנו 'רקדנית מתאבדת'.
איזה קשר היה לך עם הוריה?
"ההורים שלה אנשים מדהימים עם לב רחב, שמדברים בגובה העיניים. תמיד עומדים מאחוריה ונותנים לה תמיכה וגב לאורך כל הדרך. יש לנו קשר מאוד חם ומכבד".
ציפית שנועה תגיע לגדולות?
"חד משמעית כן – מהרגע הראשון. כבר מבת המצווה שלה שראיתי אותה עם איזי, שהוא בעצמו חבר ילדות שלי.
אני זוכרת שלפני המופע של סוף השנה היא ביקשה ממני לתת לה לעלות לבמה ולשיר שיר, מול הקהל – ההורים של כל רקדני הסטודיו – כמובן שהסכמתי.
נועה הייתה כבר אז כוכבת. היא תמיד דחפה את עצמה עד קצה גבול היכולות שלה".
מה הבדיל אותה מבנות אחרות?
"הסטודיו היה אצלה במקום הראשון. לא כולן היו כמוה. אחד הדברים שהיו הכי מיוחדים באופייה היו הצניעות והפרגון לבנות אחרות. זה משהו שמאוד קשה למצוא בקבוצות של בנות בגילאי 13".
אם כבר מדברים על פרגון – לה פרגנו?
"להרבה בנות היה קשה לפרגן לנועה. כשהיא הוציאה את השיר הראשון שלה כולם הרימו גבה".
מה הרגשת שראית אותה באירוויזיון?
"התרגשתי ונחנקתי משמחה. היא הייתה מהממת ויפה. ראיתי את ההתרגשות בעיניים שלה ושמעתי אותו בקולה".
מהם לדעתך הסיכויים שלה לזכות?
"גבוהים – זה מגיע לה. היא משאירה אבק לכל האחרים".
בתור מורה לריקוד ומנהלת סטודיו, איזה טיפים להצלחה את יכולה לתת לנערות או נערים בתחום?
"להיות מפוקסים על המטרה ולא לוותר גם כשקשה. להפסיק להסתכל על מי שעומד לידכם בסטודיו ולנסות להיות יותר טובים ממנו. להסתכל על עצמכם במראה ותמיד להשתפר רק ביחס לעצמך. לעשות המון חזרות, להאמין בעצמכם ולהיות בסביבה תומכת. גם לנועה לא היה תמיד קל.
הדרך לפסגה קשה, וגם שם צריך לדעת לשרוד – החיים על הבמה לא תמיד זוהרים וקלים".
