מאיר קצין, יקיר העיר רעננה, הוא אחד האנשים האהובים, המוערכים והפעילים ברעננה. גם בגיל 89 הוא לא נח לרגע. הוא ממשיך לעמוד בראש בית הכנסת "היכל בנימין" שהקים בשנת 1976 על שם אחיו בנימין זכרו לברכה, שנפל במלחמת יום הכיפורים בקרב ברמת הגולן.
מאז פתיחת שערי ההיכל הוא מכהן כיו"ר המרכז הרוחני המשמש אכסניה לתפילה ולימוד תורה למאות משפחות. במשך שנות פעילותו הרבות היה מאיר קצין ממניחי התשתית להסדרי חיים משותפים בין חילוניים ודתיים, מתוך אחווה ורעות. בהיותו אח שכול, החל מאיר לפעול גם במסגרת בית "יד לבנים", להנצחת זכרם ומורשתם של הנופלים.
בנוסף, הוא משמש יו"ר חברה קדישא, מזכיר וחבר בעמותת בית אבות צימרמן, חבר וגזבר בעמותה לקשיש. אם זה לא מספיק אז בקורות חיים העשירים גם תפקיד של יו"ר הוועדה לבניין ערים.
את כל העשייה הזו ואת קורות חיי משפחתו הוא ריכז לספר "סיפור משפחתי", שרואה אור בימים אלה. בספר הוא הולך אחורה לשנת 1924, אז עלו הוריו מליטא לארץ ישראל ותקעו יתד ברעננה.
מה גורם לך להמשיך ולהיות פעיל גם בגילך?
"אני מרגיש צעיר. ראיתי המון חברים שיצאו לפנסיה, התיישבו לנוח ומאז הם לא קמים. אני אוהב לקום בבוקר ולצאת לכל המקומות שבהם אני מתנדב. זה נותן לי להרגיש אני חיוני וצעיר".
מה גרם לך להוציא את הספר?
"לפני 20 שנה פנו אליי ילדיי וכמה מחבריי וביקשו שאוציא ספר על תולדות המשפחה ותולדות חיי. באותה עת אמרתי 'מה יש לכתוב? הרי לא נשאר אף אחד מהדורות הקודמים. אין את מי לשאול ואין איך לברר עובדות חשובות לספר'. הסיבה לכך היא לרוב שכאשר יש אנשים חיים אנחנו מתייחסים לזה כמובן מאליו שהם תמיד יהיו איתנו. מה בוער? אפשר לכתוב היום, אפשר מחר וככה לא כותבים אף פעם. ברגע מסוים החלטתי להיענות לאתגר והתחלתי לכתוב".
כמה זמן ארכה הכתיבה והאם היה לך קל לכתוב?
"הכתיבה לא הייתה פשוטה והיא ארכה זמן רב כי כתבתי לסירוגין. כדי לכתוב ספר צריך זמן ורוגע ואלה שני דברים שאין לי. אני עסוק מבוקר ועד ערב בענייני הציבור, כמו בית הכנסת על שם אחי ועד חברה קדישא. התחלתי לנבור במסמכים ותמונות ולחבר מהם סיפור אחד. התחלתי מהסבים והסבתות, אחר כך עברתי לדור השני והשלישי ופירטתי גם מה עשיתי לאורך חיי. כתבתי על חברים שלי שאינם עוד איתנו".
כיו"ר חברה קדישא רעננה מה דעתך על מצוקת הקבורה?
"עברנו לקבורות מכפלה כשקוברים אחד מעל השני ולא אחד ליד השני ובכך אנחנו חוסכים חצי מהמקומות. אנחנו כל הזמן צופים קדימה ומשתדלים שיהיו לנו מספיק מקומות לפחות ל-15 שנה קדימה. רכשנו חלקות שסמוכות לבית העלמין ואנחנו עכשיו במשא ומתן לרכישת 17 דונם נוספים. אני מאמין שבשנים הקרובות יהיה מקום לקבורה. גם אצלנו אין מנוס מלקבור אנשים בכוכים. זה פותר הרבה בעיות".
באיזה מקרה מוזר נתקלת בהקשר של הסדרי קבורה?
"לאנשים חיש הרבה שיגעונות ואנחנו מנסים מידי פעם לזרום איתם. אחד המקרים התרחש שאישה מחו"ל התקשרה לחברה ובקשה לקבור חבר משפחה בבית העלמין ברעננה. הגופה של הנפטר הגיעה לפניה כולנו המתנו לה, היא הגיעה ברכב יוקרתי עם כלב קטן בידה. במהלך ההלוויה הושמע שיר לבקשתו של הנפטר – אל מלא רחמים. שיר שהוא שר בעצמו מבעוד מועד. אם זה לא מספיק, הכלב שהיא הביאה נהם לאור כל ההלוויה".
מה דעתך על רעננה שאיבדה לאורך השנים את צביונה הירוק לטובת בנייה לגובה?
"רעננה הייתה פעם פרדס אחד גדול. היה רחוב אחד ראשי ולכל בית עשרה דונם של פרדסים. בינתיים בנו בצורה משמעותית וזה לא רק כאן. זה תהליך שעובר על כל הערים באזור. אין מה לעשות, אי אפשר להישאר בעבר. אפשר לבקר את התהליך, אבל לזכותה של רעננה ייאמר שהגבילו את הבנייה לשבע קומות, בזמן שבהוד השרון בונים 20 קומות ויותר. נכון שיש פקקים ומצוקת חנייה אבל בסך הכל יש גם הרבה ירוק בעיר וזו עיר יפה ומתקדמת".
