שיר ברון בת ה-31 שנולדה וגדלה ברעננה, מספרת על הדרך מתיכון מטרו ווסט עד להוליווד – לעבודת חלומותיה באולפניי .DreamWork Animation בראיון ל"רעננה ניוז" מספרת לנו איך הכל התחיל: על המורה עינת יוגב – שתמכה בה בתיכון, על הלילות הלבנים שעשתה במגמה, הרצון להצליח, האמונה בעצמה ועל הגלגולים שבצעה כדי ליצור אנימציה לסרט "החתול של שרק – משאלה אחת ודי".
"החלום שלי התגשם בזכות הכישרון שלי וגם המון בזכות האמונה שלי בעצמי. היה לי הרבה מזל בדרך – אבל אני מאמינה שבגלל האופטימיות שלי יצרתי לעצמי את המזל", אומרת ברון שמתגוררת כיום בלוס אנג'לס ומתגעגעת לישראל.
ברון שבחרה להתגורר בלוס אנג'לס ולפתח את הקריירה שלה, התחתנה לפני שלושה שבועות עם גיא, בחיר ליבה אותו הכירה בצבא. החתונה נערכה כמובן בארץ עם כל בני משפחתה והוריה שעדיין מתגוררים ברעננה – העיר בה גדלה והתפתחה. "החתונה הייתה אירוע מאוד מרגש עבורי. לא היה לנו ספק שהיא תתקיים בארץ. למרות הקריירה וההצלחה – אני מייחלת ליום שבו אוכל לעבוד בארץ. אני מאוד מתגעגעת להורים, לחברים ולחיים בישראל".
ברון שעובדת כיום באולפני DreamWork Animation, עבדה בעבר בהפקה של כמה מסרטי האנימציה המובילים בעולם, בהם "טרולים", "בייבי בוס", והאחרון שבהם – "החתול של שרק – משאלה אחת ודי", שהיה מועמד לאוסקר.
ספרי על הכישרון שלך מתי הכל התחיל?
"ציירתי מגיל מאוד צעיר ותמיד ידעתי שאני אעסוק באומנות. בהחלה חשבתי ללמוד עיצוב אופנה אבל משהו באנימציה תמיד משך אותי. זה היה השילוב של המחשבים והקולנוע. בליתי את כל נעוריי בבית הקולנוע 'סינמה' בקניון רננים. למדתי בתיכון 'מטרו ווסט' במגמת אומנות שם התפתחתי ובין השאר – הפכתי למי שאני היום. הייתה לי מורה לציור – עינת יוגב שכיום היא רכזת המגמה שתמיד תמכה, עזרה ועודדה אותי. כששמעה לאן הגעתי – היא התגאתה בי מאוד והזמינה אותי להרצות בפני תלמידי המגמה. מדובר במגמה מדהימה של תלמידים שאוהבים אמנות וחיים אותה. אני זוכרת עד היום את הלילות הלבנים בהם יצרנו בלי הפסקה. מדובר בבניין נפרד בו התבצרנו ויצרנו מוזיקה ואומנות. כבר אז הבנתי שאני רוצה לעסוק בתחום האנימציה וניתבתי את דרכי לשם".
מה גרם לך ללמוד בחו"ל ולהישאר שם?
"רציתי להפוך את הכישרון שלי למקצוע. הבנתי שבארץ התחום לא מפותח כמו בחו״ל. החלטתי שאין לי מה להפסיד וניסיתי להתקבל ללימודים בחו״ל. למזלי הצלחתי להתקבל לבית ספר 'רינגלינג' – שמדורג כיום במקום הראשון בצפון אמריקה בתחום אנימציה. אז חיפשתי מקום ללמוד לא ידעתי מה הולך לקרות איתי. עבדתי באותה התקופה בתור דיילת, דבר שעזר לי עם הטיסות וחיפוש אחר בתי הספר. כל מה שהיה לי – הוא את האמונה שלי בעצמי, הכישרון וכוח הרצון להצליח בתחום. קבלתי מלגה ולמדתי כאמור ב'רינגלינג' במשך ארבע שנים. למזלי הצלחתי להתברג לחברות של סרטים בניהם 'החתול של שרק', לאחרונה עשיתי אנימציה לסרט 'רובי נגד הזרם' שייצא בעוד חודש. כעת אני עובדת בהפקה של סרט חדש שעדיין לא פרסמו אותו לכן לא אוכל לפרט. החלטתי להישאר בחו"ל כי בארץ לא אוכל להתפתח בתחום. אין הרבה היצע מלבד פרסומות ואולי סרט בתחום האנימציה פעם בכמה שנים. כיום אני משתתפת בסרטים שמגיעים לכל העולם".
את לא חוששת מכניסתה של הבינה המלאכותית שיכולה להחליף את האנימטורים ועוד הרבה בעלי מקצועות אחרים?
"קשה לדעת לאיזה כיוון זה הולך כרגע. מדובר בהרבה מקצועות ועובדים שיכולים להיפגע מכך. זה אכן מאיים על רובנו – הכותבים כאן בלוס אנג'לס יצאו לשביתה. אני מקווה שהיום הזה לא יגיע".
מה סוד ההצלחה שלך?
"אני ממליצה לכל מי שרוצה להצליח בחיים – להעז. לא לפחד כי אם לא מנסים שום דבר לא יקרה. אסור להתייאש גם אם דברים לא מסתדרים בהתחלה. האמנתי בעצמי ולשמחתי פגשתי את האנשים הנכונים שעזרו לי להגיע למקום הכי טוב שיכולתי להיות בו. דבר נוסף שסייע לי הוא הסרט הקצר שלי ״הרכבת לצ׳ינגלינג״ שזכה בהמון פרסים ובזכותו גם נפתחו המון דלתות והצעות עבודה אפילו בתקופה המאוד קשה של קורונה. את הסרט ביססתי על חוויה שלי מהטיול אחרי צבא במזרח ומקרה אחד ספציפי ברכבת בסין. הייתי לבד בנסיעה של 24 שעות וכולם מסביבי דיברו סינית. למדנו לתקשר בדרכים אחרות ויצרנו חברות מיוחדת בלי מילים – דרך שיתוף מאכלים, משחקי קלפים וקיפול אורגמי. החוויה נחקקה בזיכרוני והחלטתי ליצור סרט קצר שמראה שניתן לתקשר גם ללא מילים וליצור חברויות לא צפויות".
