השבוע, גם כאן ברעננה, שמענו קריאות של חבר המועצה יורם סילברמן ויו"ר סניף הליכוד הנבחרת רחלי בן ארי סקעת לבטל את האירוע. בתוך שעות, קבוצות ברשתות החברתיות קפצו על הגל, עם קריאות לרכוש כרטיסים במטרה לשבש את ההרצאה.
מהרצאה — עברנו להתלהמות.
מהדיון — עברנו לניסיון השתקה.
וזה לא מקרי. זה כבר דפוס.
ניסו בראשון לציון — ועכשיו מנסים גם כאן
נכון לעכשיו ההרצאה של גיא פלג תתקיים בראשון לציון למרות הניסיונות לבטלה. עבור חלק מהפעילים, זו הייתה "הוכחה שאפשר". עבור חלק מהפוליטיקאים, זו הפכה להיות הזדמנות לייצר עוד כותרת.
וכך הגיע תורנו. השאלה איננה אם גיא פלג צודק או טועה. השאלה היא מה יקרה כשכל עיתונאי, מרצה, סופר או אומן יהפוך למטרה.
האם אנחנו באמת רוצים לחיות במקום שבו לחץ מספיק חזק — מבטל אירוע?
שבו סתימת פיות הופכת לטקטיקה מקובלת?
ביקורת היא לגיטימית. ביטול — תקדים מסוכן.
מותר לא לאהוב את פלג. מותר להתווכח. אפילו להפגין בחוץ. אבל הניסיון לבטל הרצאות — פעם בראשון לציון, עכשיו כאן — יוצר מדרון חלקלק שבו רעיון שמפריע למישהו פשוט לא מתקיים.זו לא אידיאולוגיה. זה לא ויכוח עמוק. זה בעיקר ניצחון של צעקות על שיחה.
רעננה יכולה — וצריכה — להיות אחרת
רעננה איננה צריכה ליישר קו עם המקומות שנכנעו ללחץ.
העיר הזו תמיד התגאתה בשיח פתוח, במרחב שמאפשר לאנשים לשמוע גם מה שמעצבן אותם, וגם מה שמאתגר אותם.
אם רעננה תוותר על זה, נישאר עם אלטרנטיבה אחת בלבד:
עיר שבה כל הרצאה מחייבת בדיקת "אישור פוליטי".
עיר שמעדיפה שקט תדמיתי על פני שיחה אמיתית.
וזו כבר לא תרבות — זו צנזורה באמצעות רעש.
הבחירה עכשיו בידיים של כולנו
האירוע ברעננה הוא לא רק על פלג. הוא עלינו.
על הגבולות שאנחנו מוכנים לקבל.
על איזה שיח יתקיים פה בעוד שנה.
על האם נלמד ממה שקרה בראשון לציון — או שנשכפל אותו.
כמי שמסקר את העיר הזאת מדי יום, אני אומר זאת בפשטות:
המאבק על ההרצאה הזו אינו מאבק על צד פוליטי — אלא על הזכות של קהילה לשמוע, לחשוב ולהחליט לבד.
אם נוותר על זה היום, יהיה קשה להחזיר אותו מחר.
דודי גלייקו עורך ראשי ומו"ל של די מדיה המאמר הוא מאמר דעה
