מאחר ורבות ורבים מכם יצפו השבוע, כבכל שבוע, בתכנית של אופירה וברקו, ומאחר ובתכנית יתראיין יחצן כלשהו של קונספט "הניכור ההורי", אני רוצה לספר לכם/ן כמה דברים, כדי שתקשיבו לדיון הזה באוזן ביקורתית, כפי שראוי להקשיב לו.
בישראל, כמו בעולם, יש תופעה מעציבה של הורים המנותקים מילדיהם. כמחצית מהגברים (לעומת קרוב לאפס מהנשים) מנותקים מבחירתם החד צדדית, כ- 43% מהגברים הגרושים הם סרבני מזונות (על פי נתוני הביטוח הלאומי מלפני כשנתיים), חלקם רוכבים בשני העשורים האחרונים על תנועת אבות בינלאומית שחלחלה גם לארץ, ומשווקת את "תסמונת הניכור ההורי" של המטפל הקליני (לכאורה) ריצ'רד גארדנר, שבבסיסה עסקה בעיקר בשנאת נשים, ונשים פמיניסטיות בעיקר ובקידום פדופיליה כהתנהגות הורית נורמטיבית. כמובן שנשים שמורחקות מילדיהן או מנותקות מהם לא נספרות. הנימוקים לקידום חקיקה בנושא "תסמונת הניכור ההורי", שאינה מוכרת קלינית בשום מקום בעולם, כוללים הרבה מאוד טענות כלפי נשים, ורוויים בשקרים בוטים. גישת האמת החלופית: "אם אמרתי את זה, אז זו האמת", שמשגשגת בעולם מאז עידן טראמפ. למשל, שקר הגברים המתאבדים עקב ניתוק מילדיהם. על פי נתוני משרד הבריאות, המתפרסמים מדי שנה ודי חוזרים על עצמם, אין שום מובהקות לגברים גרושים שהם גם אבות לילדים, שמתאבדים מדי שנה. צוות המשרוקית של גלובס כתבו על זה לפני כשנתיים, וניתן גם להיכנס לנתונים עצמם. ב- 2017, למשל, 66 מתוך 305 גברים שהתאבדו היו גרושים, ורק למחציתם לערך היו בכלל ילדים, "מנוכרים" או לא. תצליבו את זה עם שיעור האבות סרבני המזונות, ותגיעו להערכה לגבי אמינות תזת "האבות המנוכרים".
במאמרה "אבא פדופיל עדיף על אמא מנכרת", שהתפרסם כבר ב- 2002, מתארת פרופ' סמדר לביא את משנתו של גארדנר, הגורו הבלתי מעורער של "תסמונת הניכור ההורי":
"גארדנר טוען, שלכולנו, ללא יוצא מן הכלל יש נטיות פדופיליות. לילדים יש נטיות פדופיליות המפתות את המבוגרים. הוא ממליץ להורים ולאנשי חינוך לעזור לילדים להדחיק את נטיותיהם הפדופיליות רק מגיל ההתבגרות ואילך. לדבריו, אם בוחנים את הפדופיליה באספקלריה היסטורית, היא אינה אלא סוג נורמטיבי של התנהגות. לכן, טוען הפרופסור הקליני, שמערכת הענישה המשפטית והחברתית של פדופילים כבדה בהרבה מכובד המעשה הפדופילי עצמו".
על האיש הזה מתבססות הכרעות דין, שהלובי האגרסיבי של קבוצות גברים קטנות עם מסרים אלימים, הצליחו להנחיל למערכת הרווחה, הטיפול והמשפט.
לביא מתארת את טענתו של גארדנר, שהתאבד בשנת 2003 מעט אחרי פרסום המאמר, לאחר שהורשע בהתחזות ולאחר שמשנתו הוצאה מהמערכת בקליפורניה ולאחר שילדים שבגרו תבעו אותו בגין הנזקים שה"תאוריה" שלו גרמה להם, כי "מרבית הדיווחים של מבוגרים, המספרים על התעללות מינית בילדות, הם שקריים". הוא טען כי הורים או מבוגרים אחרים, כמו, למשל, כמרים, המלטפים את אברי המין של הילדים והילדות שתחת חסותם, מבטאים ביטויים נורמאליים של חום משפחתי ואהבה. בעדות מומחה שנתן במשפט במדינת יוטה ב- 1997 (תיק ראגין נגד ג'נסן), המליץ לאם להגביר את האנרגיה המינית שלה באמצעות ויברטור. תיגבור זה, טען, יפחית את הצורך של בעלה לפנות אל בתם הקטינה למען סיפוקו המיני. לטענתו, "גילוי עריות הוא מכניזם יעיל של סוציאליזציה בתוך המשפחה לחיי מין בוגרים בעתיד מחוצה לה. עדיף לילד להיות במשמורת של הורה בעל נטיות פדופיליות מוכחות (בד"כ האב), מאשר להיות במשמורת הורה, המנכר את הילד מההורה האחר (בד"כ האם). רק לבית המשפט היכולת לצוות על האמהות להפסיק את המניפולציות שהן עושות על ילדיהן".
בגירושין יש לא מעט מצבים מורכבים, שראוי להתייחס אליהם בזהירות רבה. כפי שכתב טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". הקבלה של ניתוק ילד.ה מאחד.ת ההורים כאילו היא "תסמונת", עושה עוול למניעים הפרטניים הרלוונטיים לכל משפחה כזו, והיא הטיית דין מובהקת שנובעת ממניעים זרים.
במדינה בה יש רבנות, מרוץ סמכויות, יותר מדי שופטים ושופטות שלא עברו הכשרה מקיפה בנושאים הללו והסכמה מערכתית לקבל את המונח "תסמונת הניכור ההורי" מבלי לחקור למקורותיו ותוך השטחת והאחדת כל המשפחות בהן יש הורה מנותקת או מנותק, במדינה בה ניתנת במה לקבוצות שוליות ואלימות של גברים להטמיע תזה שקרית וחסרת בסיס, במדינה בה נשים שמגוננות על ילדיהם מאבא פוגעני מוכרזות כ"מנכרות" ובתי המשפט משמשים הרבה מדי פעמים כחותמת גומי לתסקירי רווחה, נשאר לי להמליץ לנשים צעירות: אל תתחתנו, אם נישאתן – אל תרשמו את הנישואין ברשומות המדינה, ולפני שאתן יולדות תחתמו מראש על הסכם משמורת, על כל צרה שלא תהיה. אם אתן חושדות בפגיעה, בססו אותה ראייתית באופן הכי ברור שיש, ולכו עם עו"ד מהשנייה הראשונה שהמחשבה עוברת לכן בראש. כי המערכת לא תרחם עליכן. אנחנו ננצח בסוף בבמלחמה, אבל בקרב הטקטי הנוכחי – אנחנו לא בצד המנצח.
2 תגובות
כל מילה בסלע!
זאת המציאות העגומה שלנו האמהות שמגנות על ילדיהן בחירוף נפש מאב אלים והעלים מנצל את המונח הבזוי "ניכור הורי" כאליבי והופך את סירוב הקשר (עקב אלימות) להאשמת שווא כלפי האם שמואשמת ב"ניכור הורי "
איפה טובת הילד? איפה הגנה על הילדים מפגיעה? איפה הדאגה לשלום הילד ? איפה הרצון שדור העתיד יהיה נורמטיבי עד כמה שניתן? איפה הרצון לנזער נזקים נפשיים ופיסיים לדור העתיד??
מדינת ישראל נרדמת בשמירה על ילדינו!
לדעתי יש כאן דמגוגיה בגרוש , הדבר הנכון היחיד יש מאבק בין ארגוני גברים לאירגוני נשים רדיקליות וזה ימשיך ויעצים כי עמדותי כנגד גישתך נוסדו רק לאחר גירושי בהם הבנתי שגברים מופלים לרעה ועמדתך היא כיום השולטת במערכת. לא לעולם חוסן.