טוב, יש תקציב מדינה (כמעט). ההתנגדויות לתקציב המדינה המוצע, גדולות. בחלקן יש אפילו צדק. למשל, מיסוי משקאות מתוקים הוא קריטי למי שצורכים משקאות ממכונות אוטומטיות. נשמע שולי? אז זה ממש לא שולי. מאות אלפי חיילות וחיילים, נוסעי תחבורה ציבורית, תלמידות ותלמידים וכל מי שיעברו בבתי חולים ומוסדות ציבור. וזה, לפני שדיברנו על שכבות סוציואקונומיות צרכניות משקאות מתוקים, שהמדינה משקיעה כלום בחינוכן לתזונה מונעת, פשוט כי הם לא מעניינים אותה. חלק ניכר מהצרכנים הללו לא באמת יכולים להרשות לעצמם לספוג עלייה של 20% במחיר ולא נמצאים במצב בו כמות הסוכר היא הגורם המכריע בהחלטה מה לשתות.
סעיף נוסף שמעצבן את הציבור (וגם אותי) הוא העלאת גיל הפרישה של נשים. בואו נדבר על זה רגע. נשים מרוויחות בממוצע כ- 35% פחות מגברים. פערי השכר ניזונים ממשתנים רבים, שהמחבר ביניהם הוא היחס המסורתי הדיפרנציאלי לנשים ולגברים בתא המשפחתי ובשוק התעסוקה. אנחנו עובדות כפול מגברים (מה שמכונה "כפל תפקידים" – נשים אחראיות גם על עבודתן וגם על הבית, רק ב- 15% מהמשפחות בארץ חלוקת העבודה אינה מגדרית), נושאות בנטל רוב שעות העבודה הלא משולמות במשק (מהבית ועד להתנדבות וניצול תעסוקתי), נדחקות לקבלת אחריות יתר לתא המשפחתי מה שממביא לכך שרוב המועסקים בחלקי משרה הן מועסקות, נחסמות מקידום, נמצאות במציאות של מאבק אינטנסיבי יותר להתפתחות אישית ומקצועית, מה לא. בין השאר, אנחנו נזרקות מוקדם יותר משוק העבודה (תוכניות הידוק חגורה, למשל, מתאפיינות בפיטורין של דרגי ביניים ומטה, בהן נשים מהוות רוב), כך שיותר נשים מגברים מגיעות לגיל הפנסיה אחרי מספר שנים מחוץ לשוק העבודה.
אחרי עשרות שנים של אי שוויון, באה תפיסת העולם הקפיטליסטית-פטריארכלית וקובעת את נקודת דרישת השוויון ב…גיל הפרישה. ואיפה הייתם 40 שנה, כשיכולתם להביא נשים וגברים לנקודת פרישה שוויונית יותר? שאלה רטורית, כמובן. דרישת השוויון הכוזבת הזו היא שקר גס של מי שאין להם כוונה לחתור לחברה שוויונית, שתשנה את מאזן הכוחות וחלוקת המשאבים. בעיקר, יש להם דרייב אובססיבי בלתי מוסבר להזיק לנשים ולהצר את צעדיהן בכל גיל. ואל תתבלבלו מהז'רגון השוויוני שהם משתמשים בו. לדבר שוויון, הם יודעים. דיבור שמשמש להם כלי ציני במיוחד להוריד את הגיליוטינה הפוליטית והכלכלית על כל ניסיון של מחצית האוכלוסייה שפרקטיקלי עשתה אותם, להרים ראש.
אז סיכמנו שיש כמה תכנונים בתקציב הזה, שהם הקפיטליזם החזירי במירעו, ממש אלימות המדינה נגד אזרחיה. למה בכל זאת אני מסנגרת עליו? כי המציאות מורכבת, מאוד מורכבת. שלוש שנים לא היה פה תקציב. אם צריכה להסביר למה היעזר תקציב הוא דבר יותר רע מתקציב רע, מספיק שאפנה את תשומת לבכםן לאלפי ספקיות וספקים קטנים של משרדי הממשלה, שנזרקו מכל המדרגות ואבדו חלקים ניכרים מפרנסתם, רק כי בהיעדר תקציב – המדינה מתנהלת על 1/12 (תקציב חודשי שהוא 1/12 מתקציב המדינה האחרון שאושר) וכל הפרויקטים מופסקים. אין הדרכות, הרצאות, הכשרה מקצועית, אין אירועים, אין פעולות לא חיוניות, אין ייעוץ מקצועי, אין שת"פים, אין כלום. עוד הבט משמעותי הוא של "הכספים הקואליציוניים" – מיליארדים שהוזרמו למקורבים לשלטון. אין לתאר כמה כסף הוסת מחינוך, רווחה, חברה, השכלה – לישיבות, להתנחלויות, לחינוך מגזרי וכיו"ב. שינוי שלטון אמנם אינו מבטל את מוסד "הכספים הקואליציוניים", אולם מאפשר פיזור טוב יותר, הגון והוגן יותר, מגוון ושוויוני יותר. בתקציב הנוכחי, מדובר בהקצאות גדולות למאבק באלימות במשפחה, למאבק באלימות בחברה הערבית, להעלאת קצבאות הזיקנה, להשקעה בביטחון תזונתי, לניצולי שואה, לקהילת הלהט"ב ועוד.
כל אלו אמנם לא יפצו את החקלאים, שבעיוורון של קונספציה קפיטליסטית, המדינה עומדת לדרוס למוות את מפעל חייהם, פרנסתם ומקורות המחייה שלהם. למה? כי במקום לעסוק בפערי התיווך (פירות וירקות נמכרים ברשתות במחירים שבין פי 3 לפי 6 ממחיר הרכישה מהחקלאי), ובמקום לעסוק במחיר המים שעלו במאות אחוזים, או להסיר חסמים רגולטוריים שמאלצים חקלאים להשמיד מאות טונות של סחורה טובה, או במיסוי לחקלאות, המדינה מפילה את ה"אשמה" במחירי הפירות והירקות על הש"ג בפאתי השדות והמטעים. אין כמו שקר טוב כדי להכשיר את השרץ של גזירה פוליטית רעה. מדינת ישראל נמצאת בראש החץ של פיתוח טכנולוגיות חקלאיות. אני מקווה שלא נדבר על זה בקרוב בלשון עבר.
אם הצלחתי לבלבל אתכםן, עשיתי את שלי. התקציב די רע, עצם זה שיש אותו – זה טוב, ויש בו כמה ברכות גדולות, שציפינו להן שנים. אל תנוחו, כל מה שנראה לכםן לא טוב – תכתבו לח"כים. זה הזמן. כל פרטי הקשר מצויים באתר הכנסת. אבל בשום פנים ואופן אל תהיו במקהלה של מי שקוראים לא לאשר את התקציב. תנו לממשלה הזו לעבוד. כבר ידענו גזירות, וידענו את ביטולן. תתבוננו על התמונה הרחבה, האסטרטגית. תממשו את הזכות והחובה הדמוקרטית לנקוט עמדה, תוך שאתםן מקבלות ומקבלים בסופו של דבר את הדבר היחידי שירפא כעת את תחלואי המשק: תקציב מדינה מאושר.
