בכל פעם שיש פיגוע, או אסון ביטחוני כזה או אחר הקושי להתאושש אחריו (למרות שברוב המקרים איני מכיר אף אחד מהנפגעים/קורבנות) הוא עצום. הקושי כה גדול עד שכבר כאות כאב וצער על מותו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל הי"ד, כשנה ושמונה חודשים שאני מקפיד להתפלל 3 ביום. 3 תפילות ביום גם בימים שהראש היה טרוד בעניינים אחרים, בימים של ריחוק דתי ובימים של הרגשת כעס אדירה כלפי העולם של "למה מגיעה לנו כל השנאה הזו".
במהלך מבצע "שומר חומות" נכמר לי הלב שראיתי ילד בן 6 (עידו אביגל הי"ד) נרצח על ידי טיל שחדר את הבית שהיה אמור להגן עליו. באותה נשימה אשר הייתה מהולה בכאב על מות אדם יקר אחר (גרשון פרנקו 55), היו גם רגשות של תקווה. אותו גרשון היה אדם ערירי, שעם ישראל בתפארתו ובשעת מלחמה התגייס להביאו למנוחת עולמים ולדרכו האחרונה בכבוד מלכים. המעשה הכה אצילי הזה, הבנת שותפות הגורל שלנו, גם אם אין שום קשר ביננו למעט דת, לאום ומיקום גיאוגרפי היא ההבנה הכי מרגשת מבחינתי על פני האדמה.
כאשר בראל שמואלי חדריה (הי"ד) נפל בקרב, הרגשתי כאילו אח שלי נהרג. זה היה חודש הרחמים והסליחות ואין לילה שלא התפללנו כל קהל המתפללים (בבית הכנסת הקטן בגן עלייה) שיקום על רגליו, אבל ה' החליט אחרת.
לפני שבועיים נרצח אליהו קיי הי"ד בידי בן עוולה, הייתי בשיעור בדיני ראיות ששמעתי על הפיגוע, בשאר היום לא כל כך הצלחתי לחשוב בטח שלא ללמוד. ברגע שנכנסתי הביתה מן הלימודים פשוט הלכתי לישון.
היום שתדליקו את הנר השמיני של נרות החנוכה, תחייכו ולא בגלל הסופגניות והלבביות, אלא בגלל הזכות שיש לנו להדליק נרות עם היקרים לנו, ולזכר אלו שכבר לו איתנו.
כאשר תסתכלו על הנרות, רק במחשבה שלכם תגידו "שהנרות הללו שאנו מדליקים…" הם גם לזכר אותם יקירים.
