ביני לבין אבא שלי יש המון אי הסמכה בחיים, בין אם זה פוליטיקה (אני ליכוד הוא "מערך"), כדורגל (בית"ר נגד הפועל). הכבוד שאבא שלי רוחש לאנשי הקיבוצים שהיו איתו בקרבות השונים, לעומת הכבוד שאני רוחש לאנשי הפריפריה. דעות של העולם הישן (של אבי) לעומת דעות קצת יותר מתקדמות.
אך עם כל הפלוגתות שיש ביני לבין אבי, אני גם רוחש לו כבוד ענק. כשהייתי בן 16 גילו לאבי את מחלת הסרטן, ברוך ה' הוא יצא מזה כמו הלוחם שהוא.
מהמחלה שלו אני לקחתי שני דברים עיקריים:
- היכולת לצחוק תמיד, ואסביר, באחד מהטיפולים שעבר אבי הוא היה תחת טשטוש, לאחר הטיפול פעם ראשונה בחיי שראיתי את אבי ללא מעצורים, והוא פשוט התחיל לשיר באנגלית שוטפת, שיר שהיה נשמע כמו אחד משיריו של "פרנק סינטרה". מאותו רגע בכל פעם שמציינים את השם של אותו טיפול במקום להיות במקום של עצב אני נמצא במקום של צחוק.
- מוסר עבודה – אבא שלי נולד באפגניסטן (כן יש יהודים אפגנים) ועלה למעברת כפר נחמן הנמצאת בסמוך לרעננה. עקב המצב הכללי הקשה ששר בתקופת הצנע הוא נאלץ לצאת לעבוד בגיל 12 ומאז ועד היום בגיל 74 לא הפסיק. אותו מוסר עבודה בא לידי ביטוי בימי מחלתו כאשר כל יום בבוקר קם לעבוד, ובערב היה במחלקה האונקולוגית. את אותו מסר לקחתי אז, אני לוקח היום ואקח עד יומי האחרון.
אבי לא איש קל, ברוך ה' את קולו הרם כל השכנים מכירים, אבל עדיין מוקירים כי יודעים שמאחורי קול הצעקה יש גם לב גדול וניתנה אינסופית, גם כשהיו ימים קשיים אף פעם לא החסיר מאיתנו כלום.
לצד אי הסכמה מאוד גדול כמעט בכל נדבכי החיים, ישנו מכנה משותף אדיר ביני לבין אבי שזוהו הרעיון הציוני, מדינת ישראל זורמת בעורקנו ודמנו, וזוהי רק אנלוגיה עד כמה המאחד חזק מהמפלג. אאחל לאבי בריאות איתנה ופרנסה טובה, ושאזכה לעוד אינספור ריבים איתו מול החדשות.
