`אחרי ישיבת ההדחה הסוערת והפיצוץ הפומבי בתוך הרוב הדמוקרטי ברעננה, נשארת שאלה אחת הרבה יותר משמעותית מהשאלה מי יהיה סגן ראש העיר הבא. השאלה האמיתית היא מה הציבור יזכור מהאירוע הזה בעוד שנה או שנתיים. האם זו תהיה עוד מריבה פנימית בין פוליטיקאים מקומיים, כזו שתישכח בתוך כמה שבועות, או רגע שבו ציבור גדול של מצביעים הבין שההבטחה לפוליטיקה חדשה התרסקה מול המציאות.
כי צריך לומר ביושר: האלכימיה הזאת לא הצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן. היא הייתה מצוינת לתקופת הבחירות, עבדה לא רע גם בחודשים הראשונים שאחריהן, אבל ככל שהזמן עבר התברר שהחיבור שנראה נוצץ ומלהיב כלפי חוץ היה הרבה פחות יציב מבפנים.
זה לא היה חיבור פוליטי רגיל. הרוב הדמוקרטי נולד מתוך מחאת ההפיכה המשפטית, מתוך תחושת חירום אזרחית אמיתית ומתוך רצון של רבים ברעננה לייצר אלטרנטיבה פוליטית חדשה. לתוך אותה רשימה נכנסו אנשי מחאה ליברלים, פוליטיקאים ותיקים, אנשי מרכז, נציגי יש עתיד, אנשי המחנה הממלכתי ואקטיביסטים שהגיעו מהרחוב היישר אל חדרי הישיבות בעירייה. כל אחד מהם הגיע עם עולם ערכים מעט שונה, עם תפיסת ניהול אחרת ועם אופי פוליטי אחר לחלוטין.
בזמן הקמפיין זה דווקא עבד נהדר. הייתה אנרגיה ציבורית, היה אויב פוליטי ברור, הייתה תחושת שליחות וגם לא מעט אופוריה. אבל פוליטיקה אמיתית מתחילה דווקא אחרי הבחירות, ברגע שבו צריך לעבור מהפגנות, סיסמאות ופוסטים ברשתות החברתיות לניהול יומיומי של קואליציה עירונית.
הפער בין מחאה לניהול
ושם בדיוק התחילו הבעיות.
מחאה בנויה על מאבק בלתי מתפשר. קואליציה בנויה על פשרות. מחאה אוהבת עימותים פומביים. קואליציה מחייבת לא פעם שיחות סגורות, בליעת אגו ויכולת לעבוד גם עם אנשים שלא מסכימים איתך על כל דבר. לא כל מי שטוב במחאה יודע גם לנהל כוח פוליטי לאורך זמן.
המשבר שהתפוצץ עכשיו סביב חגי פרנקל לא נולד ביום אחד. המתיחות הייתה שם כבר חודשים ארוכים. בעירייה דיברו על חוסר אמון שהלך והעמיק, על עימותים פנימיים, על תחושה שחלק מהמאבקים מתנהלים מחוץ לחדרי הדיונים ועל מערכת יחסים שהפכה לעכורה יותר ויותר. גם העובדה שפרנקל ואורנית שטרן פעלו בפועל כסיעת בת בתוך הרוב הדמוקרטי סימנה שהחיבור המקורי כבר מתחיל להיסדק.
הדחתה של שטרן מחלק מהוועדות לפני כחודשיים הייתה למעשה האיתות הראשון לכך שהמשבר כבר אינו שמועה במסדרונות העירייה אלא מאבק פוליטי אמיתי. החלטתו של חיים ברוידא לעצור את מינויו של פרנקל לסגן ראש העיר הייתה רק הרגע שבו הכול הפך לרשמי ופומבי.
לא כל איחוד מחזיק לאורך זמן
אבל הסיפור הזה גדול יותר מהמאבק בין ברוידא לפרנקל. הוא נוגע לשאלה רחבה הרבה יותר על פוליטיקה בישראל בכלל. בשנים האחרונות יש אינספור קריאות ל"איחוד שורות" — פעם בשם אידיאולוגיה, פעם בשם מחאה, פעם סביב זהות דתית או חילונית ופעם סביב מאבק ציבורי כזה או אחר. אלא שלא כל איחוד מחזיק לאורך זמן.
לפעמים חיבורים פוליטיים נוצרים נכון לרגע מסוים, לאווירה ציבורית מסוימת או לאויב פוליטי משותף, אבל הם לא תמיד בנויים להחזיק מערכת מורכבת של כוח, אחריות, אגו ואינטרסים לאורך שנים.
זה לא אומר שהרעיון של הרוב הדמוקרטי היה טעות. להיפך. הוא הצליח להביא ציבור גדול לקלפיות, שינה את המפה הפוליטית בעיר והשפיע משמעותית על השיח הציבורי ברעננה. אבל הוא גם הוכיח שאידיאולוגיה לבדה לא מספיקה כדי להחזיק קואליציה לאורך זמן.
בסוף פוליטיקה היא לא רק ערכים. היא גם יחסי אנוש, משמעת פנימית, פשרות, חלוקת כוח ובעיקר יכולת להבין שלא כל מאבק צריך להפוך לקרב פומבי.
המסר מהאירוע הזה רחב הרבה יותר מרעננה:
איחוד שורות על בסיס אידיאולוגי, מחאתי או דתי אולי נראה לפעמים כמו שביל הזהב, אבל המציאות הפוליטית מוכיחה שלא כל חיבור מצליח לשרוד את מבחן הזמן, האגו והכוח.
ועכשיו נותר לראות מה יקרה הלאה. האם המשבר הזה יוביל לפירוק מלא של הרוב הדמוקרטי לקראת בחירות 2028, או שאולי דווקא יכריח את אנשיו להתבגר פוליטית ולבנות מחדש את היחסים ביניהם.
כך או כך, נדמה שכבר עכשיו ברור דבר אחד: הרוב הדמוקרטי של 2026 כבר לא ייראה כמו אותו כוח פוליטי חדש ומבטיח שנולד מתוך המחאה ברחובות רעננה.
