כשהוא עלה על המזרן בקרקוב שבפולין, אלפי קילומטרים מרעננה, בר כהן ידע שכל טעות קטנה יכולה לסיים עבורו את התחרות. בגיל 12 וחצי בלבד, אחרי שמונה שנים שבהן הג'יו־ג'יטסו הוא חלק כמעט בלתי נפרד מחייו, הוא הגיע לאחד הרגעים הגדולים ביותר שספורטאי צעיר יכול לחלום עליהם: אליפות העולם. קרב אחרי קרב הוא התקדם, ניצח את יריביו בשלבים הראשונים בהכנעה, הגיע לגמר – ושם השלים את המשימה עם ניצחון בניקוד ומדליית זהב. אחרי שהלחץ התחלף בחיוך, היה לו חשוב לעשות עוד דבר אחד: להצטלם עם דגל ישראל.
אליפות העולם בג'יו־ג'יטסו ברזילאי התקיימה בקרקוב שבפולין. בר כהן התחרה בקטגוריית גילאי 12–13, במסגרת תחרות שבה הפסד משמעותו סיום הדרך. את יריביו בשלבים הראשונים הוא ניצח בהכנעה, ובקרב הגמר ניצח בניקוד וזכה במקום הראשון ובמדליית הזהב.
אביו איציק כהן מספר שמאחורי המדליה של תלמיד חטיבת אלון ברעננה מסתתרת דרך ארוכה שהחלה בכלל כחוג של פעמיים בשבוע. מאז הפכו שני האימונים לארבעה, אחר כך לשישה, ובימים מסוימים בר מתאמן אפילו יותר מפעם אחת ביום. לצד האימונים והתחרויות הוא ממשיך להצטיין גם בלימודים. מאחורי כל אלה עומדים גם ההורים, שמלווים, מסיעים ובעיקר מממנים כמעט לבדם את הדרך של בנם בענף שאינו אולימפי ולא נהנה מתמיכה משמעותית. אביו, איציק כהן, מספר על ילד תחרותי ששואף למצוינות, אבל גם על אחד השיעורים החשובים ביותר שהוא מקבל כבר מגיל ארבע: הכוח והאגרסיביות נשארים על המזרן.
איך ילד בן ארבע מגיע בכלל לג'יו־ג'יטסו?
איציק כהן: "רשמתי אותו לחוג וזה התחיל מפעמיים בשבוע. הילד פשוט התמכר לזה. מפעמיים בשבוע עברנו לארבע פעמים, אחר כך לשש פעמים בשבוע, וככל שהזמן התקדם הוא רק רצה יותר. היום יש ימים שבהם הוא אפילו מתאמן כמה פעמים ביום.
בר מתאמן במועדון NextGen בכפר סבא בהדרכת המאמן ויקי דאבוש. במהלך השנים הוא השתתף בתחרויות רבות בארץ, זכה מספר פעמים במקום הראשון באליפות ישראל והתחרה גם בתחרויות אזוריות ובליגות נוספות.למרות היקף האימונים, בבית משפחת כהן לא מוכנים שהספורט יבוא על חשבון הלימודים. מעבר לזה, הוא גם תלמיד מצטיין. לנו מאוד חשוב שהוא יצליח לשלב גם את הספורט וגם את הלימודים ולהצליח בשניהם".
בדרך למדליית הזהב
השיא הגיע באליפות העולם בקרקוב. בר התחרה בקטגוריית גילאי 12–13. בשיטת התחרות כל הפסד עלול לסיים את הדרך, כך שעם כל ניצחון הלחץ עולה. את יריביו בשלבים הראשונים ניצח בר בהכנעה, ובגמר ניצח בניקוד.
יחד איתו יצאה לפולין קבוצה של חמישה מתחרים מהמועדון ושני מאמנים. ההורים צפו מהצד בתוך היכל ספורט גדול, בעוד במרכזו הוצבו המזרנים שעליהם נערכו הקרבות.
מה עובר על אבא כשהבן שלו נלחם על אליפות העולם?
"זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת. ברגע שאתה יודע שאם הוא מפסיד הוא יוצא מהתחרות, כל קרב הופך למלחיץ יותר. הוא מנצח בקרב הראשון וההתרגשות עולה לקראת הקרב השני, וככל שהוא מתקדם אתה מתרגש יותר. בסוף מגיע שיא ההתרגשות – הקרב על מדליית הזהב. אתה יודע שהוא יכול להגיע משם להכי טוב שהוא יכול להיות".
כיצד הוא הגיב כשהתברר שהוא אלוף העולם?
"הוא שמח מאוד והתרגש, אבל בקרבות כמעט לא הרגשנו את ההתרגשות שלו. הוא היה מאוד ממוקד והשתלט לאורך הקרבות על היריבים שלו. אחרי הזכייה היה לו חשוב מאוד להצטלם עם דגל ישראל. גם בחלוקת המדליות וגם בתמונות הוא החזיק את דגל ישראל".
הסוד הוא גם בראש
לדברי אביו, הכישרון והכוח הם רק חלק מהסיפור. בר הוא ילד תחרותי מאוד, אבל גם גדל בתוך מסגרת שמעודדת מצוינות.
"הוא שואף למצוינות, ואנחנו רואים את זה לא רק בספורט אלא גם בלימודים. הוא מאוד תחרותי. מעבר לזה, יש סביבו צוות מאוד תחרותי. גם המאמנים וגם החבר'ה שמתאמנים איתו רוצים להצליח ולנצח. כשיש סביבך אנשים טובים במה שהם עושים, אתה לומד מהם טכניקות ומשתפר. יש את כל עניין הלחץ. יש מתחרים שהם מאוד טובים, אבל כשהם נכנסים לתחרות הם נלחצים ומהלחץ עושים טעויות שגורמות להם להפסיד. מעבר לזה שאתה צריך להיות מקצועי, אתה צריך להיות גם מאוד קר רוח, לא להילחץ מהסיטואציה ולדעת להרגיע את עצמך".
איך מלמדים ילד שיודע להילחם לא להשתמש בכוח הזה ברחוב?
"זה משהו שבונים איתם לאורך כל הדרך. הוא מתאמן מגיל ארבע, אז הוא יודע שהוא חזק. כל הזמן דואגים תוך כדי האימונים לחזק את המסר שאת הכוח ואת האגרסיביות שומרים למזרן ולא לוקחים אותם מחוץ למזרן.
אנחנו אומרים לו שאם קורה משהו, לא להיכנס לסיטואציה. לקחת צעד אחורה, לזוז הצידה ולעזוב את המקום. הוא בן 12 ובגובה של 1.70 מטר, אז הוא גם פיזית גדול וחזק. לפעמים כשרואים מישהו גדול וחזק מנסים בכוונה להתגרות בו, ולכן אנחנו אומרים לו שהוא צריך לדעת לזהות את זה ופשוט ללכת".
כהן מציין לטובה גם את הסביבה שבה בר גדל ברעננה ואת המסגרות שמוצעות לבני הנוער, ובהן המתנ"ס בנווה זמר. לדבריו, כאשר לילדים יש מקום בטוח ונעים להיות בו, עם מבוגרים שמציבים גבולות ברורים, יש פחות מקום להיגרר לאלימות ולשעמום שעלול להוביל לצרות.
כשההורים הם הספונסר
לצד ההישג המרשים, יש גם צד פחות נוצץ למדליית הזהב. ג'יו־ג'יטסו ברזילאי אינו ענף אולימפי, ולכן התמיכה בספורטאים מצטיינים מוגבלת. בפועל, אומר איציק, מי שנושא בנטל הוא בעיקר המשפחה.
כמה עולה לגדל אלוף עולם?
"בסוף הספונסר הוא ההורים. אנחנו מממנים את האימונים, חדר הכושר, טיפולים כשצריך, מחנות אימונים וכל התחרויות. בחו"ל זה כבר לא רק ההרשמה לתחרות. צריך טיסות, תחבורה, בתי מלון ואוכל. הכול עלינו".
מה היית רוצה שישתנה?
"היינו שמחים אם הייתה יותר תמיכה, לפחות בספורטאים שמצליחים. בסוף הילד הביא תוצאה מאוד מכובדת – מקום ראשון באליפות העולם. היינו שמחים אם גוף ממשלתי או ספונסר חיצוני היה מחליט לעזור לו ולהמשיך לפתח אותו. בתחום הספורט אין לזה גבולות. אפשר לעשות עוד הרבה מעבר למה שאנחנו עושים היום".
אחרי הזכייה בר כבר חזר לרעננה, לבית הספר וכמובן למזרן. אלא שההישג לא עבר בשקט. החברים, בני המשפחה, המורים והורי התלמידים בירכו, וגם בעיריית רעננה הבחינו באלוף הצעיר. לדברי אביו, בר הוזמן לקבל תעודת הוקרה מראש העיר, שאף ביקש לשוחח איתו באופן אישי.
