השבוע שחלף היה שבוע הרגיעה. שבוע בו נפגשנו שוב עם מנהל וניהול תקינים ומקצועיים, לראשונה אחרי למעלה מעשור, שמעניקים לנו את התחושה שיש על מי לסמוך, ויש מי שיתעדף בני ובנות אדם על פני אג'נדה צרה, חמדנית, ריקה מתוכן ממש ונרקסיסטית שאפיינה את הממשלות הקודמות, שלא ניתן אפילו לכנותה "פוליטית". כי היא לא – היא היתה ממש סתמית, ו(ממש)סתם שיקפה את יצר הרע שבאדם, תוך שהיא מתאמצת להפוך אותו לנורמה. לשמחתנו – גם בימין, גם במרכז וגם בשמאל הבינו את זה ולא ממש מתרגשות ומתרגשים מול זעקות הקוזאק הנגזל של מי שאיבדו את הקשר הישיר לכסף וכוח, שהיו חשובים להם יותר מהחיים עצמם.
הממשלה הנכנסת קבלה לידיה אדמה חרוכה. משרדים משותקים בחלקם, ללא תרבות עבודה או משהו שניתן בכלל לחפוף או להמשיך. יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של הארץ, מספר מה שמע מהדיירים החדשים במשרד ראש הממשלה: "הלם קשה. אין כלום. שום תהליכי עבודה, שום תרבות ארגונית מסודרת, משרות לא מאוישות. דברים קריטיים לביטחון ולכלכלה הוזנחו באופן בלתי נתפס. אין תיעוד מסודר של עבודה, אפילו לא בעניין הגרעין האיראני והקשרים עם הבית הלבן. אין משרד". לפני שתגידו "הכל פוליטיקה" – ורטר הצליב את המידע עם צוותי עבודה שכללו 'ליכודניקים' למהדרין. ועדותם: סיים סיים. למול התיאור הזה, אני תוהה מה היה לביבי ובנט לעשות בחצי שעה של חפיפה – לא היה מה לחפוף. יכלו לסגור עניין בחמש דקות.
כל הסיפור הזה, וסיפורים נוספים של הערצה עיוורת למנהיג נרקסיסט, חלול ופוגעני, קצת מייאשים. כי אין לנו באמת הרבה מה לעשות מול הנטייה של הרבה מדי א.נשים, להתבטל ולהביא עליהם רעה תוך שהם מחבקים אותה במבט מזוכיסטי מעורפל ורווי עונג, ברגע שניצב מולם גבר (לרוב) עם בלורית סגולה, רטוריקה מושחזת ותנועות ידיים דרמטיות. מה שדרמטי בסיפור הזה, היא האלימות שכרוכה בהערצה פונדמנטליסטית של תפיסת עולם או גורו. למשל, ניפוץ זגוגיות מכוניתו של ראש עיריית רעננה, חיים ברוידא, על רקע מצעד הגאווה. ברוידא העלה את התמונה והבהיר שבריונות לא מנהלת אותו. כמו הקואליציה הנכנסת, כך גם ברוידא מייצג בעיני את השפיות והאנושיות שהחליפה שלטון כוחני. העולם פועל במעגלים, ויש לקוות שכל אלו מסמלים חזרה לעידן של מנהיגות אנושית יותר.
במעבר חד, נעבור למשל למורה הרוחני שפטר את העולם מנוכחותו הפוגענית לפני כשבוע, לאחר שנודע לו כי עומד להתפרסם תחקיר על עשרות מעשי אונס שעשה במאמינותיו. התגובות למותו נראו כמו הטוקבקים של מאמיני ביבי: החשיכה הרעה שהפיל עליהם.ן, נחווית על ידם.ן כאילו היא אור.
יש מצב שחלק מהמגיבות והמגיבים יבינו עם הזמן ששום אור לא יצא ממנו, אבל תמיד יהיו אלו שתאוריית הקונספירציה על הנביא שתושבי כדור הארץ הכחידו כדי שלא יקלקל להם את הסיפור של עצמם, יישארו עמם לעד. פה ושם מצאתי, אגב, הקבלה בין אותם מעריצים ומעריצות לקהילת מתנגדי החיסונים. כן, אלו עם הפנטזיות מצחיקות על הזרקת צ'יפים והשתלטות חוצנים. כנראה שיש גבול הן לתבונה האנושית והן לבריאות הנפש האנושית, שמעבר לו – אנחנו (הגזע האנושי) לא ברי טיפול.
באשר לי, אני מודה שמעולם לא הערצתי אף אחת או אחד. האמת שגם מעולם לא התמכרתי לכלום, ותמיד חשבתי שיש קשר בין חוסר היכולת (המבורך) שלי להעריץ לחוסר היכולת (המבורך גם הוא) להתמכר. אני תוהה אם נבדק אי פעם הקשר בין פונדמנטליזם (דתי, לאומי, פוליטי), הערצה עיוורת ומשהו ברצף הגנטי שכולל גן של התמכרויות. רעיון תיאורטי שנחמד לבדוק.
לכן, הבנתי גם בלי המאמר של ורטר, מזמן, שזה מה שימצאו במשרד ראש הממשלה לאחר לכתו – אדמה חרוכה. ולכן אני רואה בכל גורו פוגע פוטנציאלי. כוח היא לא מילה גסה, אבל כוח שאין עליו בקרה – מהווה פוטנציאל הרס נוראי. אם יש לי המלצה בכל הסיפור הזה, הרי שהיא להכניס שיעורים בחשיבה ביקורתית מכיתה א' עד י"ב. אולי, רק אולי – זה יעזור.
