דבריו של גרידיש משקפים את הכיוון שאליו מבקשים חלק מהשחקנים להוביל – חיבור בין פתרונות תכנוניים לבין מענה לצרכים חינוכיים של הציבור הדתי בעיר, תוך הצבת יעדים ברורים להמשך.
כפר בתיה מוכיח שכאשר העירייה, הגורמים הפוליטיים והקהילה מצליחים להתכנס סביב מטרה משותפת – אפשר להגיע לתוצאה. השאלה היא האם הלקח הזה ייושם גם בשירותי הדת, במקוואות ובמועצה הדתית.
שירותי הדת: הזירה שבה התקיעות עדיין מנצחת
אלא שבאותו זמן ממש, בזירה אחרת בעיר, התמונה שונה לחלוטין. סוגיית שירותי הדת ברעננה חזרה לאחרונה למרכז הבמה, אך מאחורי הדרישה לשיקום המקוואות מסתתר סיפור רחב יותר של תקיעות מערכתית, מאבקים פוליטיים ועיכובים ממושכים. המועצה הדתית, האמונה על ניהול שירותי הדת בעיר, ובהם מקוואות, כשרות ורישום נישואין, הפכה בשנים האחרונות לזירת מחלוקת מתמשכת.
מועצת העיר רעננה אמנם בחרה את נציגיה להרכב המועצה הדתית כבר בחודש פברואר 2025, אך האישור הסופי מצד השר לשירותי דת לא ניתן במשך תקופה ארוכה. העיכוב הזה הוביל למאבק משפטי בין הצדדים, כאשר העירייה ביקשה לקדם את ההרכב שאושר במועצת העיר, בעוד שבמשרד לשירותי דת לא התקבלה הכרעה.
במקביל, התחייבות של המשרד לבית המשפט ללוחות זמנים למציאת פתרון לא מומשה, בין היתר בשל חילופי שרים שעצרו את התהליך פעם אחר פעם. לתוך הוואקום הזה נכנס גם ניסיון למנות ממונה חיצוני למועצה הדתית, מהלך שלא התקבל בעיריית רעננה. ראש העיר חיים ברוידא הבהיר כי כל מועמד חייב להיות מקובל על העירייה, וכי לא ניתן לכפות פתרון מלמעלה ללא הסכמה מקומית.
המקוואות במוקד: שירות בסיסי שלא יכול להישאר מאחור
הביטוי הבולט ביותר למשבר הוא מצב המקוואות בעיר. במכתבו הרשמי לשר לשירותי דת, מציין ראש העיר כי לעירייה הגיעו פניות רבות מתושבים בנוגע למצבם הפיזי והתפעולי של המקוואות. לדבריו, מדובר ב“מצב שאינו עומד בסטנדרט הראוי לשירות ציבורי בסיסי”, וכי יש צורך בפעולה מיידית לשיקום ושדרוג המתקנים.
ברוידא מדגיש במכתב כי האחריות הישירה להפעלת ולתחזוקת המקוואות מוטלת על המועצה הדתית, אך מבהיר כי עיריית רעננה אינה מתכוונת לעמוד מנגד כאשר השירות לתושבים נפגע. העמדה הזו מחדדת את הפער שבין סמכות לאחריות: מי שאמור להפעיל את השירות אינו מצליח להביא אותו לרמה הנדרשת, ומי שנדרש להתמודד עם תלונות הציבור הוא השלטון המקומי.
כפר בתיה כמודל, לא כאירוע בודד
כאשר מחברים את שתי הזירות, כפר בתיה מצד אחד ושירותי הדת מצד שני, מתקבלת תמונה רחבה יותר. ברגע שבו יש תיאום, גם מחלוקות מורכבות יכולות להגיע לפתרון. לעומת זאת, כאשר המערכת מפוצלת בין גורמים פוליטיים, בין דרגים ממשלתיים למקומיים, ולעיתים גם בתוך הקהילה עצמה, גם נושאים בסיסיים נשארים תקועים.
הפיצול בתוך הקהילה הדתית ברעננה אינו תופעה חדשה, אך ההשלכות שלו הופכות מוחשיות יותר בשנים האחרונות. היעדר עמדה אחידה מקשה על יצירת לחץ אפקטיבי, מחליש את היכולת לקדם פתרונות, ולעיתים אף מאפשר לגורמים חיצוניים למשוך זמן או להימנע מהכרעות.
מאיר גרידיש, שפועל בתוך המערכת הזו, מוצא עצמו לא פעם בין ביקורת פנימית לבין ניסיון לקדם מהלכים רחבים יותר. גם אם לא כל צעד שלו זוכה להסכמה, קשה להתעלם מכך שהוא מנסה למקד את הדיון בצרכים ארוכי הטווח של הקהילה, בעיקר בתחום החינוך. יחד עם זאת, הלקח המרכזי מהמציאות הנוכחית אינו אישי אלא מערכתי: ללא שיתוף פעולה רחב יותר, גם מאמצים נקודתיים יתקשו לייצר שינוי עמוק.
הסכם כפר בתיה אינו סוף הדרך, אלא נקודת מבחן. הוא מראה מה ניתן להשיג כאשר פועלים יחד, אך גם מדגיש עד כמה הדרך הזו עדיין רחוקה מלהיות מיושמת בזירות אחרות בעיר. אם אותו מודל של תיאום והסכמות ייושם גם בתחום שירותי הדת, ייתכן שניתן יהיה לראות שינוי אמיתי גם שם. אם לא, הפער בין הצרכים של התושבים לבין המענה שיקבלו ימשיך ללוות את רעננה עוד זמן רב.
