כשהגיחה רשימת הרוב הדמוקרטי לעולם הפוליטי ברעננה, זה נראה בהתחלה כמו חיבור לא טבעי.
ובתוך כל זה עמדה גם רונית וינטראוב ממרצ, פוליטיקאית מנוסה ומחושבת, שהגיעה מהצד הממוסד והוותיק יותר של הפוליטיקה המקומית.
האם חיבור שנולד מתוך מחאה, אידיאולוגיה וכוח רחוב, יצליח לשרוד את מבחן הפוליטיקה העירונית היומיומית?
הרוח ברחוב הייתה איתם. כבר בערב הבחירות, כשסקר הבחירות של רעננה ניוז חזה לרוב הדמוקרטי שבעה מושבים במועצת העיר, לא באמת הופתעתי. היה ברור שהעיר הולכת לכיוון ליברלי יותר, ושמחאת הרחובות הצליחה להפוך לכוח פוליטי אמיתי.
השאלה היחידה הייתה כמה זמן החיבור הזה יחזיק מעמד.
ניהול המשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות רק חיזק את התחושה הזאת. אנשי הרוב הדמוקרטי הגיעו לשולחן המו”מ בעמדת כוח ולא היו מוכנים כמעט להתפשר על דבר. הדרישה שלהם מראש העיר חיים ברוידא לשליטה כמעט בלעדית בקואליציה יצרה כבר אז תחושה של שיכרון כוח ושל הצלחה מהירה מדי.
אבל בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, בסוף הפשרה היא זו שמנצחת.
ההסכם הקואליציוני נחתם. הרוב הדמוקרטי קיבל הישגים משמעותיים, תפקידים והשפעה, אבל גם נאלץ לוותר על חלק מהדרישות והחלומות שאיתם הגיע לשולחן.
בין מחאה לקואליציה
אלא שזו הייתה רק תחילת הדרך. כי יש הבדל עצום בין להוביל מחאה ברחובות העיר לבין להיות חלק מקואליציה עירונית. מחאה בנויה על עקרונות מוחלטים, על סיסמאות חדות ועל חלוקה ברורה בין טובים לרעים. קואליציה, לעומת זאת, בנויה על פשרות, על משמעת פוליטית, על שיחות סגורות ועל היכולת להכיל גם אנשים שלא מסכימים איתך. לא כולם ברוב הדמוקרטי הצליחו לעשות את המעבר הזה.
בזמן שרונית וינטראוב ושמואל ווגמן הבינו מהר מאוד את חלוקת האחריות וניהלו את המאבקים האידיאולוגיים בעיקר בחדרים סגורים, חגי פרנקל המשיך להתנהל לעיתים כאיש מחאה גם מתוך הקואליציה עצמה.
הסכסוך שהבשיל להחלטה
הבעיה היא שבפוליטיקה עירונית, במיוחד מול ראש עיר ותיק ומנוסה כמו חיים ברוידא, התנהלות כזאת לא נשארת רק ברמת הסגנון. בשנתיים האחרונות הלכו והצטברו עוד ועוד עימותים בין פרנקל לבין סביבת ראש העיר. בעירייה דיברו על ביקורת פומבית חריפה, על מתיחות מול בכירים במערכת העירונית, על חוסר אמון שהלך והעמיק ועל תחושה מצד לשכת ראש העיר כי פרנקל מנהל חלק מהמהלכים הפוליטיים “מחוץ לחדר”.
גם המהלך שבו פרנקל ואורנית שטרן החלו לפעול בפועל כסיעת בת בתוך הרוב הדמוקרטי נתפס אצל חלק מחברי הקואליציה כמהלך לעומתי, כזה שמערער את היציבות הפנימית של הסיעה. הדחתה של אורנית שטרן מחלק מהוועדות לפני כחודשיים כבר הייתה מבחינת רבים בעירייה נורת אזהרה ברורה לכך שהיחסים בתוך הרוב הדמוקרטי מתקרבים לנקודת פיצוץ.
מתוך מכתבו של ראש העיר חיים ברוידא לחגי פרנקל
כשהגיע הרגע לממש את הרוטציה בסגנות ראש העיר, ברוידא כבר לא היה מוכן להמשיך עם המתיחות הזאת. המכתב החריף ששלח לפרנקל היה למעשה סיכום של משבר שנבנה במשך חודשים ארוכים. לזכותו של פרנקל ייאמר שהוא נשאר נאמן לעצמו ולסגנון הישיר והלוחמני שהביא אותו לפוליטיקה. אבל בפוליטיקה עירונית, במיוחד בתוך קואליציה צפופה ורגישה, יש מחיר גם להתנהלות כזאת.
בסוף השבוע המחיר הזה הגיע.
לא רק סיפור אישי
החלטתו של ראש העיר חיים ברוידא להדיח את פרנקל מהמועמדות לתפקיד סגן ראש העיר היא לא רק סיפור אישי בין שני אנשים. היא רגע שמסמל את ההתנגשות בין אידיאולוגיה לניהול, בין מחאה לכוח, בין פוליטיקה חדשה למציאות פוליטית ותיקה הרבה יותר.
האם המשבר הזה יפרק את הרוב הדמוקרטי לחלוטין, או שדווקא יכריח את אנשיו להתבגר פוליטית?
כך או כך, נדמה שכבר עכשיו ברור דבר אחד: בבחירות המקומיות הבאות של 2028, הרוב הדמוקרטי כבר לא ייראה כפי שנראה ביום שבו נולד מתוך המחאה ברחובות רעננה.
