יונה ברטל, לא מאבדת את התקווה. הילדה שעלתה מוילנה, ליוותה את שמעון פרס בפגישות עם הבולטים במנהיגי העולם מספרת בספרה "יונה על שטיח אדום" על החוויות מהמפגשים ואיך היא שומרת על אופטימיות ותקווה על האהבה לרעננה ואיך הפכה את עובדות מערכת החינוך בעיר לכוכבות
יונה ברטל הילדה שעלתה בגיל שלוש מוילנה פגשה את כולם, היא היתה שם לצידו של יצחק רבין וליוותה את שמעון פרס בצמתים המרכזיים של מדינת ישראל. מהצעד הראשון שעשתה יונה ברטל בלשכת ראש הממשלה היא ידעה שעל הדרך הזו עוד ייכתב ספר, על המסעות ברחבי העולם, על המפגשים הישירים עם מנהיגי העולם והאירועים ההיסטוריים בהם לקחה חלק היא כתבה בספרה יונה על שטיח אדום. יונה לרגע לא שכחה מאין הגיעה ואת אהבתה ולרעננה העיר בה היא גרה וגידלה את ילדיה.
ביקרת בכל העולם ונפגשת עם אלו שרק קוראים עליהם ובכל זאת נשארת רעננית, למה?
רעננה היא מיקס מיוחד של כל ישראל ושל כל התרבויות, חילונים ודתיים ותיקים ועולים חדשים. גידלתי את ילדי ברעננה ואני מרגישה שייכת לעיר, זו הסיבה שאני פעילה בקרן רעננה, חברת הנהלה בקרן רעננה. מיזם כוכבות וכוכבי רעננה מעלה את השדרה השחוקה של מערכת החינוך על הבמה. עובדים ותלמידים שתורמים, הערכה למי שנמצא ומתמודד יום יום עם האתגרים של מערכת החינוך פעם בשנה עושים מבצע, קול קורא להורים להמליץ על עובדי חינוך שעשו שינוי חיובי אצל הילדים, תלמידים שתרמו.
איך הגעת לעבודה עם שמעון פרס?
עבדתי בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין כמנהלת התכתובת, הייתי אחראית על מענה למכתבים שהגיעו לראש הממשלה. זו היתה תקופה קשה מאוד, אחרי הסכם אוסלו קיבלנו כמות עצומה של מכתבי שטנה ושנאה, שהובילו בסוף לרצח ראש הממשלה. היינו מקבלים ארגזים של מכתבי איום. כשהיו מכתבים עם איום ספציפי כמו ‘אנחנו נהרוג אותך', העברתי מיד לשב"כ, אבל כשהיו מכתבים על גבול האיום, אמרנו, בואו ניתן לאנשים להתפרק, להתבטא.
אחרי הרצח פרס הודיע שכל הצוות נשאר, המשכתי לעבוד בלשכת ראש הממשלה וזכיתי להכיר את שמעון פרס אותו ליוותי עד יום מותו בשורה ארוכה של תפקידים. החל מעוזרת מנהל לשכת ראש הממשלה ועד סמנכ"לית בית הנשיא. ליוויתי את פרס במסעותיו ברחבי תבל, וביקרתי איתו את מנהיגי העולם בארמונות בלשכות ובאירועים פרטיים. פגשתי את הנשיאים ג'ורג' בוש האב והבן, ביל קלינטון, ברק אובמה, ולדימיר פוטין ועמנואל מקרון, את האפיפיור בנדיקטוס ה־16, את מארק צוקרברג ואת כוכבי־העל ג'ורג' קלוני, מדונה ואופרה ווינפרי. הייתי עדה למפגשים היסטוריים וגם לכאלו שלא יחשפו לעולם.
איך המשפחה קיבלה את העבודה שלך?
המשפחה ראתה את העשיה, הבינה את גודל השעה. הילדים הבינו שאמא עושה עבודה למען המדינה. הקפדתי להיות בכל האירועים החשובים של הילדים. אמא שלי לא עבדה מחוץ לבית, השוויון המגדרי בא באופן טבעי, אני מאמינה וכך פעלתי גם בכל הקריירה המקצועית שלי שנשים יכולות לעשות הכל ללא מגבלות.
להיות אשת סוד זה נטל לא פשוט, איך התמודדת עם האחריות?
המשימה שלי הייתה להיות לצידו של פרס למען מדינת ישראל והשאיפה הבלתי מתפשרת שלו לשלום. זו משימה שדורשת אמון רב ויכולת שמירה מוחלטת על הסודות אליהם נחשפתי, גם מנהיגי העולם הם אנשים. פגשנו אותם בלי מחיצות והקרבה אפשרה לעשות מעשים גדולים שהשפיעו ומשפיעים על עתיד מדינת ישראל והאזור.
מדינת ישראל נמצאת באחד המשברים החברתיים הגדולים בתולדותיה, איך פרס היה נוהג אם הוא היה חי?
החברה הישראלית נמצאת במבחן עצום לחוסנה, אין לי ספק שאם פרס היה בחיים הוא לא היה מפסיק לרגע את המאמצים לגשר על הפער, גדולתו הייתה שהוא ידע לדבר עם כולם ללא הבדל של מעמד, השקפת עולם דת או לאום. נתניהו נהג להתיעץ איתו הרבה בשיחות אישיות שלא נחשפו. ברמה האישית אני כואבת את הקיטוב שנוצר בעם אבל אני מאמינה גדולה בחוסנו של עם ישראל וחוסנה של החברה הישראלית. נדע לצאת מזה כמו שהתגברנו על משברים לאומיים אחרים. המדינה חזקה ממנהיגיה.
הספר הוא הסיפור האישי שלך ושל משפחתך
נולדתי בווילנה שבליטא, ומשפחתי עלתה ארצה כשהייתי בת שלוש. אמי, לאה גילינסקי לבית בוקשיצקי, ואבי, צבי גילינסקי, איבדו את משפחותיהם לאחר שהגרמנים פלשו לליטא ב‑1941. אמי היתה תלמידת תיכון בת 15, שרגע לפני הפלישה יצאה עם בני כיתתה ושתי מורות למחנה הקיץ השנתי באזור הכפרי והודות לכך ניצלו חייה. אבי, אז בן 22, הצליח להימלט ליערות. בני משפחתו נותרו מאחור. כולם נרצחו.
לאחר המלחמה הורי הכירו והקימו את משפחתם. בשנת 57 החליטו הורי לעלות לארץ, בהתחלה למעברה בבית שמש ומאוחר יותר לשכונת קריית היובל בירושלים שהפכה להיות בית בשבילי, מבחינתי וילנה הייתה אדמה שספוגה בדם משפחתי ולא רציתי לחזור לשם. ב‑2013, שנה הכמעט אחרונה שלי בבית הנשיא, הזמינה נשיאת ליטא דאז, דליה גריבאוסקאיטה, את הנשיא שמעון פרס לביקור ממלכתי בווילנה. היה זה הביקור הראשון של נשיא ישראלי בליטא. ואני, שנלוויתי אליו תמיד ולכל מקום, 24/7, נאלצתי להגיד לו, "שימון, לביקור הזה אני לא נוסעת. אתה יודע שאמא שלי אמרה תמיד שהאדמה שם ספוגה בדם".
היום עומדת יונה ברטל בראש חוג הידידים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות שהקימה ובמקביל מכהנת כנשיאת המועדון המסחרי והתעשייתי של ישראל. היא אם לשלושה וסבתא לשלושה ובכל יום שעובר היא מתגעגעת לפרס. אני ממשיכה את חזונו בעשייה מתמדת למען השלום ולמען הצלחת עם ישראל, לעולם לא אאבד את האמונה ביכולת שלנו לחיות חיים של שלום בישראל.
