"נחישות היא הכוח שלי": מיכל טל בידאני על ניהול עיר בזמן מלחמה – והסערה שלא חיפשה

כמה דקות לאחר תחילת הראיון, אזעקת הבוקר פילחה את חלל האוויר. אנחנו קמים ויורדים יחד למקלט סמוך בשכונת קריית שרת. המקלט נקי, מרווח, ממוזג, עם WiFi בכיסאות, לא רק מרחב מוגן, אלא מרחב שאפשר להמשיך בו שגרה. זהו חלק מהתפיסה העירונית, שאינה מסתפקת בהגנה בלבד, אלא מנסה לשמר איכות חיים גם בתוך חירום.

בתוך אותו מקלט, הראיון נמשך.

"אנשים מגדירים אסרטיביות תחת ההגדרה של חוזקה. אני פחות מתחברת להגדרה הזאת. אני לא מנסה להיות חזקה, נחושה זה תיאור מדויק יותר. אני יודעת לקבל החלטות. גם החלטות לא פשוטות מתקבלות ברגישות. אני תמיד זוכרת שמולי נמצאים אנשים, והתפקיד מחייב לפעול למענם.
מבחינתי, ניהול הוא לא עניין של כוח. הוא עניין של אחריות ושל היכולת להגיע למטרה בלי לאבד את הדרך".

"אדבר על עצמי. אני לא מנהלת ממקום של אגו. תמיד שמה את המטרה לפני הכול. לא מפחדת לקבל החלטות, אבל גם לא שוכחת את הבן אדם שמולי. נשים מביאות לניהול משהו אחר, יותר רגישות, יותר הקשבה, אבל לא פחות נחישות. זה לא סותר. להפך, זה משלים".

"זה לא היה מתוכנן. התחלתי לעבוד בגיל 21 בשופרסל, והתקדמתי לאורך השנים. זה תחום מאוד מאתגר, תחרותי ותובעני, ובעבר גם היה מאוד גברי. אבל כבר אז החלטתי שאני מתקדמת ולא עוצרת, ואכן הפכתי לאישה הצעירה והראשונה בתפקיד ניהולי בכיר.
בתפקיד האחרון ניהלתי מערך גדול מאוד של מאות עובדים ופעילות רחבה מאוד, כולל בתקופת הקורונה. זה היה מאוד אינטנסיבי, מאוד מאתגר, אבל גם בנה אותי.
ואז הגיעה ההצעה מראש העיר. והאמת? התגובה הראשונה שלי הייתה לא. ממש לא. לא ראיתי את עצמי שם בכלל".

"לקח לי חצי שנה. חצי שנה של מחשבות, של שיחות ושל לבטים. זה לא מעבר פשוט. אתה עוזב מקום שהוא בית, מקום מאוד יציב ומאוד ברור, לטובת תפקיד שהוא ציבורי, חשוף וגם פוליטי.
בסוף מה שהכריע שזו העיר שלי. נולדתי ברעננה, גדלתי בה ואני חיה בה. זו לא עוד עיר מבחינתי. הייתה לי הזדמנות להשפיע, וזה משהו שקשה להתעלם ממנו.
והכי חשוב, סמכתי על חיים ברוידא. כשאתה מאמין באדם ובדרך, אתה מבין שראש העיר באמת חי את העיר, אכפת לו ממנה, ואיתו אפשר לרוץ קדימה, להצליח ולחולל שינוי".

"יד ימינו ואשת אמונו של חיים ברוידא, ראש העיר. אני העיניים, האוזניים ומי שמחברת את המערכת לשטח. אני הכתובת של התושבים, העובדים וחברי הקואליציה ומביאה פנימה את מה שקורה בשטח, דברים שלא תמיד מגיעים למוקד או לישיבות.
אני מובילה את מדיניות ראש העיר ואת חזונו, עם כל הסמכויות. מחזקת את הקשר עם התושב, עם רשויות שכנות, מובילה מהלכים אסטרטגיים לצד ראש העיר ודואגת ליישומם. מקיימת סיורים ופגישות עם התושבים, ומקדמת פרויקטים כמו זארה, אירוע קבלת תושבים חדשים, ופתיחת קבוצות הווטסאפ העירוניות לפי תחומי עניין ושכונות.
אני אישה של אנשים. חייבת את המגע הזה. אי אפשר לעשות את התפקיד הזה מהמשרד. רוב הזמן אני נמצאת בשטח, מדברת עם תושבים, שומעת, רואה. אני חיה את רעננה ".

"זה לא יום עבודה. אלה חיים, 24/7. הטלפון שלי פתוח כל הזמן. אני מקבלת פניות בכל יום ובכל שעה, מקיימת פגישות, יוצאת לסיורים בשטח עם התושבים, ונמצאת בקבוצות הווטסאפ של השכונות. יש גם פגישות מקצועיות עם הצוות המקצועי בעירייה, והכול בסנכרון ובתיאום עם ראש העיר.
בתפקיד הזה אין הפרדה אמיתית בין עבודה לחיים. אתה חי את זה כל הזמן. מצד אחד זה שוחק, מצד שני זה גם מאוד מספק, כי אתה רואה תוצאות, אתה רואה שינוי".

"עם חיים ברוידא יש לי מערכת יחסים שמבוססת על אמון. חיים סומך עליי. אבל זה מעבר לאמון, זהו שיתוף פעולה אמיתי. כבר בכניסתי לתפקיד, חיים העניק לי את כל הסמכויות הנדרשות כדי לייצג אותו בכל סיטואציה ונתן לי לעבוד.
אני לא רק מבצעת החלטות, אלא חלק מתהליך קבלת ההחלטות. זה אומר שיש פתיחות, שיש שיח אמיתי, גם כשלא מסכימים. כולנו מבינים שזאת אחריות גדולה מאוד.
בסוף, התפקיד שלי הוא שראש העיר יצליח, ואני עושה הכול כדי שזה יקרה".

"יש הרבה פעמים שבהן אנחנו יושבים עם כל הגורמים המקצועיים, שומעים דעות ומקבלים תמונה מלאה. ואז כולם יוצאים, וחיים שואל אותי: 'מיכל, מה את חושבת?'
זה רגע מאוד משמעותי. כי שם אתה כבר לא מדבר רק כראש מטה ראש העיר, אלא גם כתושבת, כאמא. אתה מבין שהדעה שלך יכולה להשפיע על החלטה שתשפיע על עיר שלמה.
זה לא רגע טכני. זה רגע של אחריות".

"ברור שלא. זה התפקיד שלי, להציג את כל הנתונים, את הרצונות, את הדרישות. יש מחלוקות, יש זוויות שונות. אבל יש כבוד, יש הקשבה, ובסוף מתקבלת ההחלטה הנכונה והטובה ביותר לעיר ולתושביה. זה מה שחשוב".

"את חשיבות השירות לתושב הבאתי איתי מהמגזר הפרטי. בעולם השירות הלקוח תמיד צודק, וכאן הלקוח שלנו הוא תושב העיר רעננה.
זה לא אומר שכל בקשה מתקבלת, אבל זה כן אומר שאתה לא מתחיל מ'לא'. אתה מתחיל מ'איך כן'. אתה מנסה למצוא פתרון. אתה מקשיב.
בלשכת ראש העיר יש מדבקה גדולה, שהיא הבסיס לעבודה שלנו: 'אל תסביר איך לא, תאמר איך כן'".

"ביקורת לא מבהילה אותי, להפך. ביקורת היא כלי עבודה, מראה. מי שמתלונן, אכפת לו. הוא רוצה שהעיר שבה הוא מתגורר תהיה טובה יותר. אותי מדאיגים דווקא אלה שלא אומרים כלום.
ברעננה רמת הציפיות והדרישות מאוד גבוהה, וזה בסדר. אנשים מצפים לקבל שירות ברמה הטובה ביותר, וזה מחייב אותנו להשתפר כל הזמן ולהיות מצוינים.
ברור שיש גם ביקורת לא הוגנת, יש רעש ברשתות, ויש דברים פחות נעימים. אבל אני לא מתעסקת בזה יותר מדי. מי שבוחר לפנות למוקד, ללשכה, אלינו, מקבל פתרון, וכשאתה מדבר ומסביר, רוב האנשים מבינים.
מנהלי אגפים בעירייה יודעים שאני התושבת הכי ביקורתית. כולם מבינים שכך משתפרים".

"ניהול בחירום הוא 24/7. אין הפסקה. מקבלים החלטות גם בלילה. בסוף צריך לנהל את העיר באופן שוטף, עד כמה שניתן, בניקיון, בפיתוח, בבנייה, במקביל לניהול החירום. התושבים הולכים לישון וצריכים לדעת שיש מי שפועל עבורם.
ראש העיר ואני תמיד בוחנים כל סוגיה לגופה, כאשר מול עינינו עומד התושב, ומה שהכי נכון והכי בטוח עבור התושבים.
לא תמיד ההחלטות פופולריות. לפעמים הן לא נוחות. אבל הן חייבות להיות אחראיות".

"חשוב לי לדייק: זה לא היה מהלך אישי שלי, ולא תפקיד שחיפשתי. נוצרה מציאות שבה לא הצליחו להגיע להסכמות על מינוי יו"ר קבוע, והיה צורך אמיתי שמישהו ייכנס, גם אם באופן זמני, ויניע את הדברים.
חיים ברוידא פנה אליי וביקש שאסייע באופן זמני. לא התכוונתי לוותר על תפקידי כראש מטה ראש העיר, אבל הסכמתי, ממקום של ניהול, לא של פוליטיקה.
נכנסתי לעומק התקציבים, בדקתי איך הם מנוהלים, סיירתי במקוואות, ראיתי פערים אמיתיים בתשתיות ובשירות, והתחלתי לחשוב איך משפרים: שדרוגים, גיוס משאבים והעלאת רמת השירות לציבור. כבר נכנסתי לעבודה בפועל, לא ברמה הצהרתית, אלא ממש לעומק, מתוך תפיסה שהציבור הדתי צריך לקבל שירות ברמה גבוהה כמו כל תושב בעיר.
אבל ברגע שזה יצא החוצה, זה השתנה. השיח הפך פחות מקצועי ויותר פוליטי, נכנסו אינטרסים, והבנתי שזה לא המקום שלי. אני לא פועלת מתוך פוליטיקה ולא נכנסת למאבקים כאלה. באתי לעשות טוב, וכשזה כבר לא היה סביב שירות אלא סביב אינטרסים, החלטתי לעצור. בחרתי להמשיך להשפיע מהמקום שלי".

"אני לא מכוונת לתפקידים. אלא מכוונת להשפעה, להצלחה ולהשגת מטרות. איפה שאוכל להתפתח ולעשות הכי הרבה, שם אהיה".

"חד משמעית כן".