3 בלילה

כבר שש שנים… שש שנים שאני נושא כלי הריגה כחלק מגופי, שש שנים שהיכולת להחליט על חיים או מוות נמצאת אצלי כמובן מאליה. בצבא זה היה רובה סער מסוג M16 כיום זה גלוק19, שילוב של שמות עם מספרים שבסופו של יום מפרנסים את יצרני הקברים. אני לא מאותם יפי נפש שלא מאמינים בנשק ממש לא, אנו חיים במציאות שהנשק הוא צורך שלה. אבל הייתי ילד תמים ונחמד שהנשק ביד הפך אותו למה שהוא היום. איש מצולק עם כוחות נפשיים עצומים.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
אייל רבי
מיקומי חדשות נדל"ן ולוח

כאשר התחלתי את עבודתי במשרד הרווחה, הבנתי עד כמה הבדידות קשה, אולם אני מנצל את רוב הזמן ללימודים בעמדה, אבל להיות עם עצמך 8 שעות, לבד בלי אף אחד, רק אתה הכוס קפה שחור והמחשבות. וככל שהשעות הופכות ליותר קטנות אל תוך הלילה ככה גם החרדות מגיעות, והספקות והפחדים ה-"נהדרים" שהמוח האנושי מצליח להמציא בין רגע. הכאב הזה שהנשק עלייך כל הזמן לא מרפה, כי בשעת סכנה העיינים יהיו עלייך, וכנראה גם אותו יפה נפש שעד שנייה זלזל בך, יתחנן שתעשה שימוש בכלי שלך, הוא ינצל ואתה תצתלק, שוב.

יש משהו באלו שהיו לוחמים וממשיכים להיות לוחמים גם בבית. עומדים מול כל העולם גם העולם הקטן שלהם, ועדיין להלחם על חלומותיהם. בין אם החלום הוא להיות בעל סופר קטן, עורך דין מצליח, מאמן כושר או אפילו בעל חנות נרגילות. יש בנו משהו מלחמתי, יצר מעמקי הנפש שדורש וזועק לא להרפות, גם אם הכל חשוך כרגע תדע שתמיד אך תמיד היצר המלחמתי שבורכנו או קוללנו בו ינצח.

אני לא יודע איך מילד די פחדן הפכתי להיות גבר במלוא מובן המילה, כזה שדואג, מחבק, מזיע, מקלל, לומד, מתאמן ובעיקר לא ישן. בגלל מחשבות, פחדים, חרדות ואולי גם בגלל שלפעמים גם כשהיום היה מלא פעילות, ולא נחתי לרגע תמיד ישנה המחשבה שיכלתי יותר.

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן