בשבעה באוקטובר השתנו החיים של כולנו

ואז החלטתי שאנחנו צריכות עוד זמן יחד, עוד עומק למפגשים שלנו, עוד אפשרות לבטא את עצמנו, עוד מקום להיות כמו שאנחנו עכשיו .
הבנתי שאני מחזיקה מול הילדים מול הנשים מול המשפחה משהו שאני כבר לא יכולה להחזיק יותר כי עוד רגע אני באפיסת כוחות.
מתוך הבנה עמוקה שרק מקום שמאפשר עכשיו להתמסר להתפרקות ולא להתנגד לה יכול להיות נכון ומרפא פתחתי את פרוייקט המסע לכך שאהבה לא תמות.
הרגשתי שרק אהבה צריך ובבקשה רק אותה לא יקחו לנו ורק היא לא תעלם בכל המצב הלא נתפס הזה.
המסע שלנו היה 8 מפגשים והיה פתוח לכל מי שרוצה להתמסר ולצאת אליו, מראש אמרתי שאני לא יודעת לאן אנחנו נוסעות יחד אבל בטוח שביחד אנחנו עוגן וכוח אחת לשנייה.
כל מפגש הביא איתו משהו אחר, כל פעם פעלתי ממקום שמאפשר שהות ברגע אחר ובו התמקדנו.
מפגש ראשון פשוט בדקתי איפה כל אחת נמצאת עם עצמה, זה היה מפגש של שלוש שעות קשות וחשובות רק משם היה אפשר להתחיל.
מפגשים אחרים היו בנושאים שונים, אחד מוקדש לנשות המלחמה, השני להצפת רגשות בתנועה ועוד ועוד.
בסוף רציתי להוציא תוצר אומנותי שיאפשר חוויה של התמסרות בתוך הכאב, בלי חומות בלי הגנות רק לב ולשפוך אור של תקווה ובנייה מחדש .
קבענו 40 נשים בחניון הקניון באבן יהודה בלילה עם בגדים כהים וצילמנו 4 שעות קטעים שהכנתי מראש בתוך המפגשים שלנו.
זה לא היה נעים
זה לא היה פשוט
זאת לא היתה חוויה קלה… היה קשה קודר, מלוכלך, קר מלא סבל, אבל יחד.
בשביל להעביר כאב צריך לתת לו לעבור בתוך הגוף וללמוד לבטא אותו החוצה אחרת הוא יוצר תקיעות ואותה אנחנו לא רוצים.
לוידאו ארט יש שליחות, שליחות שמבקשת לא לשכוח לרגע את מה שקרה, לא להימנע מלחוות את זה כי רק הזעזוע הזה יבנה אותנו אחרת!
וחייבים להיות אחרת!
הגענו למלחמה הזאת מסיבה אחת!
מפורקים מופרדים מרוחקים מלא שינא, רוע ואלימות ביננו.
אני מבקשת ביצירה הזאת שנתפתח ונגדל מהחוויה הקשה הזאת ולא נחזור אחורה אחת זה יהיה כואב אפילו יותר.