הנה מקצוע חיוני שסביר להניח שלא פגשתם בסביבתכם הקרובה: פיזור אושר להמונים. הוגת התפקיד ומי שמבצעת אותו ללא דופי היא אילנית יורמן, שסיפורה מעורר ההשראה יכול בקלות להוות בסיס לדרמה טלוויזיונית מרגשת עם הפי אנד.
אלא שכאן אין מצלמות, והחיים האמיתיים איימו להסתיים מוקדם בהרבה מן הצפוי. זה קרה בגיל 9, עת חלתה באוסטיאוסרקומה – סרטן העצם, מה שחייב קטיעה מהירה של רגלה השמאלית. "ידעתי על זה רק בדיעבד, אבל הייתי בסכנת חיים מוחשית וגדולה, ולא הבנתי אז עד כמה", היא פותחת בראיון ל"רעננה ניוז". "בתור ילדה לא ידעתי שיש לי סרטן. ניסו להסביר לי, אבל זה היה מגומגם מאוד. רמת הלחץ וההיסטריה סביבי לא אפשרו להנגיש לי את המידע. ידעתי רק שיש מצב חירום ושהוא רפואי, כי הייתי בבית חולים. כ-90% מהילדים שהיו מאושפזים איתי עם סרטן דומה לשלי, לא שרדו יותר משנה וחצי מרגע גילוי המחלה. הפוקוס היה להצליח לגרום לי לחיות".
באופן מדהים, מה שנחרט בזיכרונה של יורמן כאלמנט מסייע להחלמתה באותם ימים, לא נגע לתחום הרפואה, אלא לקהילה. "גדלתי בקהילה החזקה של רעננה שעטפה אותי ועזרה לי, אם מכיוון המשפחה ואם מצד החברים לכתה", אומרת מי שלמדה אז בממלכתי ב', בית הספר "ברטוב" כיום. "זה מה שלמעשה גרם לי להחלים – לא אלמנטים רפואיים, אלא כוח רצון ואופטימיות". זה כמובן לא אומר שההמשך היה קל יותר. בגיל 14 חוותה משבר גדול מאוד, אך גם ממנו בחרה לצמוח. "קיבלתי אינטליגנציה גבוהה במתנה ולקראת סוף החטיבה ראיתי שאני דומה יותר למצטיינים בכתה ומצאתי בזה ייחודיות. הלכתי ללמוד אלקטרוניקה עם "הבנים החכמים". נפל לי האסימון שיש לי יתרון יחסי וזה היה השיקום הראשון שלי".
נפש בריאה – במים
את אותה הבנה ראשונית פיתחה אילנית לאורך השנים במסלולים מגוונים, כולם סביב העמקה והבנה של גוף ונפש. אם בלימודים, אם בקריירה ואם בספורט, כשהכל תחת אותה מטרה בלתי מתפשרת – להשתפר בכל יום לעומת האתמול. כך למדה כלכלה וניהול בהצטיינות, ובהמשך עבדה בבנק בתפקידים ניהוליים כ-30 שנה. את הספורט גילתה בגיל מאוחר יחסית, כשבסוף שנות ה-30 לחייה החלה לרכב על אופניים. היא מודה שהגיעה לזה בקטע חברתי והספורט לא עניין אותה אז, אבל עם השנים החלה לצפות מהצד באנשים שעושים טריאתלון – שילוב של אופניים, ריצה ושחייה – והתאהבה. "זה סם החיים שלי", היא מתגאה. כאישה סופר תחרותית, הגיעה בתחום להישגים רבים, וכיום היא אלופת ישראל המכהנת בפרא-טריאתלון, תואר אותו קטפה ב-2019. "פשוט לא היו מאז תחרויות בגלל הקורונה", היא מצטנעת בחיוך. "הספורט הזה פשוט הטריף אותי. להגיע ב-5 בבוקר כשעדיין חשוך, לסדר את האופניים, לא לשכוח את הצ'יפ וכל הציוד. יש כל כך הרבה אלמנטים והטריאתלון למעשה מטפל בהפרעת הקשב שלי".
דרך הטריאתלון נחשפה לעולם השחייה, שמהווה כיום את מרכז חייה ובשמונה השנים האחרונות היא שוחה להנאתה (סגנונות חתירה ומעורב) ברשת בתי הספר לשחייה "עולם המים" של אורי סלע, ומתחרה באליפויות ישראל ומאסטר. "השחייה הכי מתאימה לי משלושת מקצועות הטריאתלון, אני חולה על המים. שים אותי בבריכה או בים ואין לתאר מה זה עושה לי", היא מספרת בהתרגשות. "המשקל לא משמעותי וכל גוף – בריא או נכה – צף פחות או יותר אותו דבר. לא צריך להיות חזק או חלש. אני כמו כולם". אהבתה לעולם המים קיבלה ביטוי ויזואלי באמצעות פרויקט מרגש, בו יצאה למסע של חצי שנה, במסגרתו תיעדה אנשים בבריכות שחייה. לא רק נכים, אלא קהל מגוון – מקשישים בבתי אבות ועד ילדים. "המטרה הייתה חברתית, וכן לקדם פעילות ספורטיבית בבריכות. רציתי לעשות כבוד לספורט הזה", היא אומרת. "מי שבתוכו יודע כמה הוא מדהים, ומי שבמרחק מטר ממנו לא יודע שהוא קיים".
לידה מחדש על תלת אופן
אילנית יורמן (50), אם לשני בנים, גדלה ברעננה ברחוב בר אילן במרכז העיר, ובארבע השנים האחרונות מתגוררת בכפר סבא. "אם מחירי הדיור ברעננה היו נורמליים, הייתי גרה בעיר עד היום", היא מבהירה. "את חיים ברוידא אני מכירה הקרוב ויצא עם חברה שלי. אני רעננית הרבה יותר מכל דבר אחר". בשנים האחרונות היא מתניידת על כסא גלגלים, כאשר לפני כן הייתה שנים ארוכות עם פרוטזה ובהמשך על קביים. לפני כשבע שנים ניסתה לעשות התאמה מחדש של פרוטזה ממוחשבת, ניסיון שכשל למרות שהושקע בו ממון רב. דווקא האירוע הזה הוביל אותה לטירוף הספורטיבי, במובן החיובי של המילה. "הייתי עם מוטיבציה מטורפת לטריאתלון ושחייה. כנראה התפוצץ בתוכי משהו שהיה סגור וחיכה לזה הרבה מאוד זמן".
את ה-11 במאי 2013 היא מגדירה כ"יום הראשון של שארית חיי. נולדתי מחדש ומאז אני לא אותו בן אדם". באותו יום יצאה לרכיבה מאתגרת בת 25 ק"מ על תלת אופן. אלא שיורמן החליטה שלא לעצור. "אכלתי את המרחק הזה בלי מלח, זה היה קשה פיזית, אבל לא דגדג לי את קצה היכולת מבחינה מנטלית", היא משחזרת מה הוביל אותה להמשיך ברכיבה לא פחות מ-30 ק"מ נוספים, ולהוריד את הרגל מהדוושה רק לאחר 55 ק"מ. "סחבתי 30 ק"מ על אדי הדלק המנטלי. הבנתי את הכוח הגדול שלי וזה מלווה אותי עד היום. זה רק הולך ומתעצם. למדתי לנהל את זה ולשלוט בזה, ולאט לאט הפכתי למאמנת המנטלית של עצמי".
אילנית בהחלט נזקקה לאותן יכולות מנטליות משופרות, עת הכה בה הסרטן בפעם השנייה בשנת 2015. סרטן המעי הגס, שלמזלה התגלה מוקדם ונגמר יחסית מהר. עם זאת, אילנית עברה ניתוח ממנו לא החלימה לחלוטין עד היום ובנוסף חוותה משבר גדול בקריירה ולא הצליחה לשוב לעבודתה. מנגד, החלה להתנדב ולרכז פיתוח משאבים בעמותה בשם "תעצומות לפוגשי סרטן". בנוסף היא סובלת כבר שנים ממחלה לבבית, כתוצאה ממינון גבוה של הכימותרפיה מסוג אדריאמיצין שקיבלה בילדותה במהלך הטיפול בסרטן בפעם הראשונה.
במקביל לעלייה בכוחה המנטלי, החלו להזמין אותה להרצות על סיפור חייה. פה חברים, שם בית הספר של האחיינית, והעניין הלך וצבר תאוצה. "הבנתי שהסיפור שלי חזק ומעניין, וחשבתי על המסר אותו אני רוצה להעביר", היא משתפת. "הבנתי שאני הכי חזקה בלפזר אושר, פשוט לגרום לאנשים סביבי להיות שמחים ומאושרים יותר. כשרואים אותי עם האופטימיות, מבינים שאפשר להתגבר על הדברים היומיומיים שמטרידים אותנו". עקב בצד אגודל פיתחה את המותג בעל השם המחייב – "סודות האושר על רגל אחת", הכולל את ההרצאה על סיפורה האישי ואת האתר ilanityurman.com "או כמו שהילדים שלי אומרים – איך הדומיין הזה היה פנוי?", היא צוחקת. "החיים שלי ממש לא פיקניק, אבל לקחתי כלים של פסיכולוגיה חיובית, חיברתי אותם לסיפור האישי שלי ויש לי טיפים על איך חיים באושר".
כיום היא שוחה ארבע פעמים בשבוע ב"עולם המים", ובימים בהם אין סגר גם בים. במקביל היא משלבת פילאטיס ואימוני כוח בבית ובמרכז הספורט לנכים "ספיבק" ברמת גן. משבר הקורונה אמנם גרם לה בתחילה לנזק נפשי ודיכאון עם המניעה לעסוק בספורט, אבל בפעם המי יודע כמה, אילנית שוב בחרה לנצח. "לקחתי את עצמי בידיים ועשיתי רק מה שעושה לי טוב", היא אומרת. "בעקבות הקורונה פיתחתי המון יכולות, כמו אימונים בבית, שחייה במרחב המותר ובהתאם להנחיות, הדרכה והנחייה בזום וגם היכולת לשבת בבית בשקט כשהעולם בחוץ עצר מלכת. עשיתי את המקסימום כדי לחזור לשפיות".
יש רגעי שבירה בעקבות המחיר האישי שאת משלמת?
"יש משפט שאומרים בעמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) – גם לאנשים חזקים יש רגעים חלשים. זה מאפיין אותי יותר מכל ואני מוסיפה שלאנשים חזקים יש הרבה יותר רגעים חלשים, כי יש להם מהיכן לרדת. דווקא בגלל שאני כל כך חזקה, אני מאפשרת לעצמי לחוות גם את המשברים. תאפשר לעצמך ליפול ואז תתרומם. זה העבודה המנטלית והיכולת להתאושש היא סוד הקסם".
מה היעד הבא שאת שואפת לכבוש?
"לשחות לילה שלם בים, משהו כמו 8-10 שעות. זה צריך להיות לילה קצר ולא חם מדי באזור מאי-יוני. זה עלה לי משיחות עם שחיינים מופרעים כמוני שעושים דברים מוזרים. זה ללא ספק חלום חיי ואני בטוחה שאגשים אותו עד גיל 60. הכל כמובן בכפוף לאתגר התמידי שלי – רק שנהיה בריאים".
2 תגובות
שלום אילנית
אני קטוע צעיר(6חודשים) בן 71 אב לארבעה וסב לשמונה , לדעתי השלמתי את כל רצונותי ומה שנותר לי לראות זה נכד/ה מתחתנים
עברתי רבות בחיים :מעל 24 שנים בצהל ועוד 20 שנה במשרד הביטחון
אפשר לאמר כי מיציתי את עצמי, אבל כאשר קראתי את הכתבה , זה נתן לי עוד אנרגיות להמשיך, אני בהליכי התאמת פרוטזה ואמור להתחיל שיקום בחודש הבא,
סיפורך מעורר השראה והוא חשוב לכל אדם נכה,בעיקר למבוגרים שבעקבות נכותם חושבים כי השמיים נפלו עליהם ונראה כי אין לזה סוף, צריך להחליט ולעשות
ישר כח, המשיכי בדרכך!!
אם לא היית מציינת בכתבה שאת קטועת רגל לא הייתי יודע.איך כל השנים שחיתי לצידך איך כל השנים נכנסנו בים סוער איך איך.אין עלייך!